מאת יוסי שריף
וותיקים הנמצאים בקבוצות שנים רבות נוטים לשכוח את השפעת ההתנסויות הגופניות שלהם על ה- דוֹ.
דוֹ הוא מושג חשוב בדיסציפלינה שלנו, הוא מרמז על השפעה של המעשים, התנועות וההרגלים על מי שאנחנו. הרבה נכתב על דוֹ, אבל בשבילנו חשובים בעיקר הדברים שנעשו בקשר לדוֹ. הרבה פעמים אני נתקל באדם ידען המבין הרבה היבטים של דוֹ שאני לא מבין. למרות הבדלי הידע הספרותי בינינו, נדמה לי לעיתים שהדוֹ שלי מציאותי יותר. חסרות לאותו אדם חוויות והתנסויות עקביות שהן אבני הבניין החשובות כאן.
כדי להבין טוב יותר למה אני מתכוון במושג דוֹ אתן כמה דוגמאות של זווית הראיה שלי: איני בטוח שאדם הקם השכם כל בוקר לחליבה ברפת עושה דוֹ, אולם נגר המבצע את עבודתו באופן מקצועי ויצירתי קרוב יותר לדוֹ. איני בטוח שהורה המגדל ילדים עוסק בדוֹ של גידול ילדים, אבל רץ מרתון וותיק המתאמן עשרות שנים עושה דוֹ מסוים. איני בטוח שמתאגרף המתכונן שנים לאליפויות עושה דוֹ, אבל אני די בטוח שאם הוא ממשיך להתאמן בקביעות הרבה אחרי גיל פרישה זה סוג של דוֹ.
יתכן שהדוֹ של אדם העושה מדיטציה בבית כמעט כל יום הוא חזק, אני די בטוח שהדוֹ של אדם העושה מדיטציה כל יום ונמצא בקשר מונדו* עם מורה מוסמך חזק יותר.
מתוך הדוגמאות שהצגתי אפשר לבודד כמה מאפיינים של דוֹ (יש עוד כמה):
- דוֹ מתבצע תמיד דרך משהו שגם הגוף עושה.
- דוֹ נעשה תמיד בצורת דיסציפלינה קבועה ומתמידה ולא באופן לא יציב.
- דוֹ מנותק מהישגים חומריים או אגואיסטיים.
-
בכל דוֹ יש שלב של תקשורת בריאה מול אדם שמבין את האספקטים המורכבים יותר של הדיסציפלינה.
במאמר זה הייתי רוצה לעסוק רק במאפיין הראשון,
הגופני. כל הדיסציפלינה שלנו אחוזה בהתנסות הגופנית. סבלנות של שנים, כוח רצון מול קשיים פיזיים , "
מילה" כל אלו יכולים להתפתח רק על רקע של עבודה גופנית. גם עיסוק במדיטציה (כחלק מדוֹ, ולא כדי להירגע) הוא שימוש בגוף ככלי וכמצע להבנות מנטאליות.
שנים של עיסוק בבודוֹ נין ג'יטסו משנות את הגוף, כרגע חלקנו נמצאים בשלב הטיפשות והכוח ולכן הגוף של כמעט כל הוותיקים (ושלי) הוא טיפש וחזק. זה שלב הכרחי בדרך שלנו כי אנחנו צעירים, הדיסציפלינה שלנו מסתובבת מסביב ליעילות קרבית ובשביל זה, ברמתנו, חייבים כוח. אבל באופק הלא רחוק ממתין לנו גיל שבו יחליפו המיומנות שלנו והניסיון הקרבי את מקום הכוח. אז בוודאי ישתנה הגוף שלנו ויהיה יותר חכם ואנו נהנה מההבנות שלו. כרגע חשוב לזכור שכך מתקדמים אצלנו, לתינוקות לא נותנים סטייקים. ואנחנו עדיין תינוקות. אני, אישית, לא מאמין ב"קפיצת הדרך" כל ניסיון לקצר תהליכים מביא לכך שמשהו בבסיס מתפספס. דרך ההתנסויות הגופניות שלנו אנחנו מחוללים שינוי גדול מאוד בכל מה שנקרא אני.
חשוב לעבור דרך כל השלבים, בדיוק היום קראתי שוב סיפור קצר שאני מאוד אוהב. בזן בודהיזם חייבים ללמוד לפחות עשר שנים אצל מורה כדי לקבל הסמכה להוראה, זה מאוד מסודר בד"כ. איש זן אחד שכבר התחיל ללמד, הגיע בגשם סוחף, כמו שיורד ביפן לעיתים, לביתו של מורה אחר. לאחר שנכנס שאל אותו המורה האחר: "כשנכנסת, באיזה צד של הסנדלים שלך הנחת את המטריה?". המורה הראשון לא ידע לענות והיה מצויד במספיק כנות כדי לעזוב מיד את ההוראה וללכת ללמוד ולתרגל עוד שש שנים אצל המורה השני. בכל הנוגע לי, אני לרוב לא זוכר אם בכלל הבאתי את המטריה הביתה.
הדיסציפלינה שלנו, נינג'יטסו, חזקה יותר מכל ההבנות והיא תמיד נחה על תרגול גופני ושינוי גופני.
