תגיד, תגיד, איזה חגורה אתה?

מאת אודי פוניו
הרבה פעמים אני שומע מסביבי את השאלה הזו או גרסת אחות שלה – "תגיד, תגיד, לאיזה חגורה אתה נבחן?" ברגעים כאלה אני תוהה מהי המשמעות של צבע וסוג החגורה עבור אותו אדם שמולי. האם לדעתו באמת החגורה "עושה" את האדם? האם באמת ניתן למפות את צבע החגורה ליכולותיו של האדם החוגר אותה? הבה נבחן זאת: צבע החגורה הוא קבוע (לפחות בכל התקופה בה חוגרים צבע מסוים) ומהווה נקודה על ציר חד מימדי של דרגות. היכולות של מתאמן לעומת זאת הן רב-ממדיות ודינאמיות. רב-ממדיות שכן הן מורכבות ממערכת תנועתית אשר כוללת טכניקות של עמידות, אגרופים, בעיטות, בריחים, הטלות, קשב, שמירת מרחק, תזמונים, ושילובם של כל אלה בקאטות, בעבודה בעמידה ובקרקע, עם ובלי חליפה, בידיים ריקות או עם כלי נשק, מול יריב יחיד או מול מספר יריבים, על מזרן האימונים או בשטח, ועוד. ממש כפי שניתן לטבוע באגם שעומקו הממוצע הוא 30 ס"מ כך גם החגורה, שמהווה תמצית יחידה של מרחב תנועתי רב מימדי זה, מספקת אינפורמציה מעטה בלבד על היכולות של פרט מסוים במימד נתון, כך למשל שני לוחמים בעלי אותה דרגה יכולים להציג יכולות שונות בהרבה במימד מסוים (שימוש בחרב למשל) כאשר בדרך כלל לכל אחד יש מספר קטן של מימדים בהם יכולותיו טובות יותר ומימדים (לא בהכרח זהים) בהם הוא משקיע את עיקר הלמידה והתרגול. בנוסף יש לזכור שקיימת גם דינאמיקה בזמן: היכולות והכישורים שלנו משתנים ללא הרף בעקבות הלמידה והתרגול, אך גם במהלך יממה בודדת, כתלות בעייפות, מוטיווציה, קשב, מזל... תרגיל שעלה יפה בבוקר ייתכן ולא יבוצע באותה רמה אחר הצהריים. אימון חרב מוצלח לבד בבית עלול להיגמר באסון כאשר הוא מבוצע מול קהל. ובכלל יש ימים בהם התחושה היא שאנו בלתי מנוצחים ויש ימים בהם נראה כאילו שום דבר לא הולך. כאמור, הדבר היחידי כמעט שנשמר קבוע בסמל הדרגה, בחגורה במקרה זה, הוא צבעה (אם להזניח לרגע את אורכה ורוחבה, צורת קשירתה ומידת הבלאי שלה). מדוע להשתמש בסימן כל כך פשוט, חד ממדי וקבוע יחסית על מנת לייצג דבר שהוא רב-ממדי ודינאמי כל כך במהותו? ההמחשה הטובה ביותר לאבסורד בתפישה של צבע החגורה כעדות ליכולותיו של הנושא אותה היא קפיצת המדרגה בתקופה שהחגורה מתחלפת. כאילו לפני הבחינה היית דבר אחד וכעת לאחר הבחינה אתה דבר אחר לחלוטין. דוגמא קיצונית אף יותר לחוסר המשמעות של החגורה היא שרלטנים (ראה למשל את "מגע המוות" ואת "הצ'י מאסטר") שם ברור שלעצם חגירת חגורה שחורה עם חמישה פסים אדומים או חגורה אדומה עם שבעה פסים זהובים אין הרבה משמעות בהקשר של אמנות לחימה. הייתי רוצה לבחון את הנושא הזה דרך זווית ההסתכלות של תיאורית עקרון ההכבדה (The handicap principle) אשר פותחה על ידי פרופ' אמוץ זהבי מהמחלקה לזואולוגיה של אוניברסיטת תל-אביב. על רגל אחת תיאוריה זו יוצאת מהשאלה כיצד כדאי להעביר מסר אמין ומציעה את עקרון ההכבדה כפתרון אשר רווח בכל אשר נפנה בעולם החי בכלל ובתקשורת בין בני-אדם בפרט. עקרון זה גורס כי העברת מסר אמין מחייבת את מעביר המסר להכביד על עצמו כי רק בדרך זו מעביר המסר יוכל למנוע מצב בו שקרן או מתחזה פוטנציאלי יוכל לעביר את אותו המסר. אך האם החגורה באמת יכולה לשמש כמסר אמין? הרי כל אחד יכול לשים עליו חגורה שחורה גם מבלי להתאמן אפילו יום אחד. כיצד ייתכן שמסר כזה חשוב ייוצג על ידי סימן כל כך פשוט וזול אשר זמין לכל אחד? או במילים אחרות – היכן כאן ההכבדה? כדי לנסות לענות על שאלה זו נפנה להתבונן בעולם הטבע שם קיים שימוש רחב בסמנים שונים ומשונים. למרות שבמרבית המקרים מחיר הסמן הוא ברור כמו למשל במקרה של צבען שמקורו ברעלן שעל נושא הסמן לאכול במהלך חייו. זה בדיוק מה שקורה למשל אצל פרפרים וחרקים רבים אחרים שניזונים מצמחים רעילים ביותר אשר מרכיב הרעל בתוכם משמש בבוא היום ליצירת דגם צבעוני בולט האופייני לאותו מין. אבל קיימים גם מקרים אחרים בהם עלות הסימן היא זולה למדי מכל בחינה נראית לעין, כך לדוגמא המצב באשר לכתם על חזם של דרורים זכרים. דרורים חיים בלהקות כאשר קיים מדרג חברתי יציב למדי אשר משתנה רק מעט בכל פעם עקב מאבק בין פרטים קרובים בדרגתם. ידוע כי קיים מתאם (קורלציה) בין גודל הכתם ומיקומו של הפרט במדרג החברתי. לא נמצאה כל עדות למחיר ישיר של גודל הכתם שהרי מדובר בפיגמנט שכיח שמחירו המטאבולי זול וקשה לשער שקיים הבדל של ממש בין ייצור כתם קטן או כפול בגודלו. גם כאן מתבקשת השאלה היכן ההכבדה? ניסויים בהם שינו את גודל הכתם לפרטים בלהקה גרמו לתוצאה מעניינת: פרטים בעלי כתם קטן שהוגדל באופן מלאכותי החלו להיות נרדפים ומוכים, לעיתים עד כדי מוות, על ידי פרטים בעלי כתם גדול וזאת בשונה מבעבר שכן אז בעלי הכתם הגדול כלל לא היו נטפלים לבעלי הכתם הקטן. לעומתם פרטים שבמקור נשאו כתם גדול (כלומר היו בעל מעמד גבוה במדרג החברתי בלהקה) וכתמם הוקטן באופן מלאכותי נאלצו להילחם על מעמדם גם כנגד "ינוקות זבי חוטם" וככלל כנגד כל אלה שכתמם גדול משלהם. מניסויים אלה היה ברור שהכתם לא רק אכן משמש סמן למעמד חברתי אשר הפרטים השונים מייחסים לו חשיבות ומפרשים את המצב על פיו, אלה גם הראו מדוע לא כדאי לפרט "לרמות", כלומר מדוע אבולוציונית לא יהיה יתרון לפרט שבמקרה נושא כתם גדול "מכפי יכולתו". דוגמא זו ממחישה כיצד ההכבדה לא נובעת מהייצור של הסימן אלא עקב משמעותו, אשר מלווה בטובות הנאה אבל גם באחריות, עול וסכנות. הדרגה מהווה פרסומת, הבטחה לפוטנציאל, אבל כמו בכל פרסומת מה שקובע הוא איזה חלק מהפוטנציאל הזה אכן מתממש במציאות ובמקרים רבים כדי לדעת עד כמה ההבטחה מתממשת בין מתחרים שונים צריך לבחון אותם לאור נקודת ייחוס משותפת. דוגמא פשוטה לכך היא קו הזינוק במרוץ. כדי לדעת מי יותר מהיר בריצת מאה מטרים חייבים שכולם ייצאו בדיוק באותה השנייה ויעברו בדיוק את אותו המרחק, רק בתנאים אלה נוכל לקבוע מי אכן השיג את התוצאה הטובה ביותר. פרופ' אמוץ זהבי מביא דוגמא נוספת אשר מוכרת לכולנו, דרגות בצבא (או בכל גוף הירארכי למעשה) גם כאן, כל אחד יכול לקנות דרגות אלוף ולשאת אותן על הכתפיים. העלות המיידית של הסמן היא אפסית ולמעשה זהה בין הדרגות השונות, ממש כמו בחגורה. מי שעוד לא היה בצבא יטעה ודאי לחשוב שהדרגה, רק מעצם היותה מביאה לנושא אותה סמכות בלתי מעורערת. אין רחוק מכך. הדרגה אמנם מקנה לנושא אותה זכויות יתר מסוימות (כמו גם אחריות נוספת) על פי חוק אך היא כשלעצמה אינה מייצרת יכולת פיקוד, אינה יוצרת משמעת ובודאי לא בונה אמון במפקד. כל תפקידה הוא להיות נקודת ייחוס אשר אליה יש להשוות את אותו פרט אשר נושא את הדרגה. מובן שככלל לכל דרגה מצומדת מעין רשימת מכולת של תכונות, כישורים כלליים אשר אמורים להתקיים באותו בעל דרגה. אם כן, לפי תיאורית עקרון ההכבדה, ניתן לומר שהתפקיד הסמלי של הדרגה (צבע החגורה במקרה זה) הוא פחות בבחינת מדד אבסולוטי לאיכות הנושא אותה אלא בעיקר לשמש נקודת ייחוס (תיאורטית?) אשר אליה יש להשוות את היכולות של אותו פרט. נקודת ייחוס זו, היא הסיבה שלאותן יכולות ניתן להצמיד פרשנות שונה, לפעמים אפילו הפוכה. צפייה באותן יכולות אצל נושאי דרגות שונות תגרור תגובות יחסיות בהתאם, אנו עשויים לומר על אחד בעל דרגה נמוכה שהוא מציג יכולת טובה ולעומת זאת לחשוב שאחר, הנושא דרגה גבוהה אך מציג אותן יכולות ממש, שהוא לא כל כך מוצלח. טוב, מוצלח ושאר סופרלטיבים הם בדרך כלל יחסיים והדרגות עוזרות להזכיר לנו מהן הפרופורציות והפרספקטיבה הנכונה לאורן יש לשפוט את היכולות של פרט מסוים בזמן נתון. נשיאת דרגה גבוהה יותר מכבידה על הפרט הנושא אותה היות וכעת יכולותיו נמדדות ונשפטות ביחס לאידיאל (אותה נקודת ייחוס) גבוה יותר המסומן על ידי הדרגה. נטילת הכבדה זו מאפשרת העברת מסר אמין שכן קשה יותר להציג יכולות 'טובות' כאשר הרף של מהו 'טוב' גבוה יותר. לאור זאת העלייה בדרגה מסמלת בסך הכול את הגבהת רף ההשוואה, והרי ברור שאין הבדל משמעותי ביכולות של פרט מסוים ביום שלפני לעומת היום שאחרי קבלת הדרגה. לכן אולי בפעם הבאה כדאי שתשאל אותי: "תגיד, תגיד, כמה שנים אתה מתאמן?"