למה? ככה!
זן בודהיזם פלב״ם
אחה"צ, לפני שמחשיך, קראו לי מהרחוב לעלות ולאכול ארוחת ערב. בסוף הייתי עולה. דירה קטנה של שכונת פועלים, קערת מרק, לחם טרי ולפעמים שתי קציצות.סבא שלי היה מסיים את החשבונות, מכניס חולצה למכנסיים והולך לענייניו. ואני הייתי עוזר לסבתא שלי לרחוץ צלחות, לשים את המלחיה ושקדי המרק בארון אויר ולהעביר מטלית על מפת שולחן מפלסטיק שנקראה שעוונית. סבתא הייתה מנגבת ידיים בסינור ואז הייתה ניגשת לרדיו גדול מעץ, מסובבת את הכפתור השמאלי ומחכה. גם אני חיכיתי ששפופרות הרדיו יזהרו באור רך, אז אפשר היה לשמוע רוסית מתנגנת. מבחוץ אפשר היה עדיין לשמוע צעקות הורים וילדים שחטפו עוד כמה דקות מחבואים עד לארוחת הערב.
הילדים נכנעו ועלו לביתם, התוכנית הייתה נגמרת והרדיו נכבה בנקישה נעימה של גלגל הפוטנציומטר. רק מנורת הפלואורסצנט הארוכה במטבח הייתה נשארת דלוקה, כדי להאיר לסבא שלי, וסבתא הייתה מכבה את האור בחדר, ״אסור לבזבז, יוס׳לה״, ויושבת עם חלונות פתוחים כשהחושך יורד. שעה ארוכה היא הייתה יושבת וחושבת. לפעמים היא הייתה שרה לעצמה שירים יפים ברוסית. בחוץ כבר היה חושך כל כך כחול שאי אפשר היה לראות את העלים על עץ התות בחצר האחורית, רק את הצללית שלו.
למה ישבנו בחושך? אני מכיר מעט מאוד שמוכנים לשבת שעה מבלי לעשות דבר.
בשנת 1985 השתחררתי והתחלתי ללמד. מאז מגיעים כל שנה יותר ויותר תלמידים. כל שנה מתקצר זמן הקשב. אני שומע זאת בנשימות מאחורי, כשאני מעביר את העמידות. שאלתי פעם תלמיד שהחזיק מעמד רק אימון אחד, ״איך זה שהפסקת, כל כך רצית?״. "היה לי ממש כיף", הוא אמר, "אבל התמלא לי הלו"ז לגמרי". לגמרי.
ובאתר שבניתי, אני קורא בכלים הסטטיסטיים של הסרוור - זמן הקריאה הממוצע: 4 דקות וקצת. אומרים לי שזה המון. 4 דקות.
בסמינר השטח הראשון שהעברנו ד. ואני, קמנו כולם כל בוקר, עוד לפני האור, הערנו כל אחד בלחישה וישבנו שעה, בשקט גמור, איש תחת עצו ועם מחשבותיו, שעה בקור הבוקר, בשקט גמור.
האפשרות להיות שם, יום אחר יום, בלי חידושים, בלי בידור, בתוך עבודה, היא רק הבסיס של הנינג'יטסו שאני מלמד. כושר גבוה זה גם חשוב, לדעת להלחם גם כן, אבל ללא אותו דבר שעומד בסבלנות מול נדידת הקשב אי אפשר.
נדידת הקשב הגדולה מתרחשת עכשיו, לא רק באמריקה, לא רק באפריקה, כאן. הצעירים הרציניים בקבוצות מגיעים מרקע של עבודה, וגם אצל צעירים רציניים אלו - אני מתזמן את הקמאה בתחילת האימון לפי הנשימות שאני שומע מאחורי - כל שנה מתקצר זמן הקמאה של מתחילים.
חבר שקרא בתוכנית כושר אקבן את ההמלצה לשים לב לקצב הריצה לפי הנשימות אמר לי: "מה נשימות? לא יכול לרוץ בלי מוזיקה, אם אני רץ בלי אייפוד אני משתגע". אז אמרתי לו: " אם בלי מוזיקה באימון אתה משתגע, אתה כבר משוגע".
ככה, פשוט. לשבת בלי לעשות בערב, להתאמן עד שנגינת הפסנתר מוצלחת, לשלוף חרב בבוקר ולחתוך כלום, רק אויר, להתפלל כל יום, אלו הם פרקטיס. לפרקטיס יש תשלום והתשלום אינו כסף.
אז מה מאפיין את מי שמתאמן חוץ מקשיחות? חוץ מאומץ? מה מאפשר אימונים בכל יום לאורך שנים? לא מתעצל לשאול, שואל ומקבל את אותן תשובות. "הכריחו אותי לנגן כל יום", "עוזר לאבא במשק מגיל צעיר", "להורים שלי יש רפת", "כל החיים אני שוחה כמה שעות בשבוע", "למדתי במגמה ריאלית והיינו חייבים לחרוש, כל יום חרשתי שעות של שיעורים" וכמובן - דתיים. והחוט שמחבר את כולם - השקט שמגיע מיכולת לחזור פעם אחר פעם, בלי תגמול, בלי קוביית סוכר, על אותו תרגיל. שקט של לשבת על אותו כיסא, אותו דבר, למה? כי ככה.
כבר הרבה זמן לא שומעים את שיחת הזן המצויינת הזו בין הורים לילדים: "למה? ככה".