מהו מאסטר לאומנות לחימה? מיהו מאסטר?

מאת יוסי שריף

מהו מאסטר?

מאסטר הוא אדם שבאמצעות הפעולות הגופניות שלו, באמצעות העשייה שלו, מדגים באופן הטוב ביותר את ההגיון הפנימי של הפרקטיס.

במילה מגיסטר (μάγιστρος), מאסטר, טמונה המילה מגוי (μάγος), קוסם. המאסטר הוא רב מג של העשייה שלו. העשייה הגופנית של המגיסטר יוצרת, כך אפשר לקרוא לזה, קסם באמצעות הפורמולות העוברות דרך ההגיון הפנימי של הפרקטיס. זה שרוצה להיות מאסטר מקריב, בטקס ידוע מראש, משהו מוחשי, גופני, ומקבל יופי. זאת הסיבה שפרקטיס הוא גופני, צריך להקריב משהו מוחשי כדי לקבל משהו בתמורה. דרך הקורבן הגופני משיג המאסטר את מה שהוא רוצה מהעולם.

ישבתי מול תלמיד שלמד אצלי. שוחחנו על ידיד שלי, מורה שלמדתי אצלו בשם ניר מלחי, ואז אמר התלמיד: "הוא לא קצת הגזים בכך שהוא עשה מעצמו מאסטר?" "אני לא חושב" אמרתי, "לדעתי הוא מאסטר באומנויות לחימה." ואז שאלתי: "מה לדעתך זה מאסטר באומנויות לחימה?" הוא לא ענה. לדעת מה זה מאסטר זה חשוב מאוד, בלי זה אפשר לנסוע שנים בלי לדעת לאן בדיוק וגרוע מכך, לקבל באמצע את ההרגשה שטעינו בדרך, שאנו חוזרים ממש לנקודת ההתחלה.

המאסטר בתרבות המערב, הגדרה שהיא תואר

לאחר השיחה עם התלמיד פתחתי ויקיפדיה באנגלית, אם מישהו יודע מה זה מאסטר, הוא לא כתב את זה שם. יש מאסטר כצורת פניה לנערים וילדים, מאסטר כקידומת לתחרויות ספורטיביות לוותיקים, מאסטר שמשמעו בעל אחוזה סקוטי וכמובן צורת הפניה הנימוסית בין פדואן למורה שלו - מאסטר ג'דיי. בגרמנית המילה מייסטר מציינת רב-אמן בעיסוק כלשהו ומהמאה התשע עשרה היא מצורפת לדרגות מסוימות במשטרה - וואכמייסטר. גם ימי הביניים ובתי הספר העתיקים לחרב וללחימה לא יצילו אותנו - אין בתארים הגדרות, אלו תארי סטטוס וכבוד.

מאסטרו באיטלקית, כמעט באותו שימוש כמו באנגלית או גרמנית, משמש לתיאור רב אומן בניצוח על תזמורת. לכן אם אומרים שמייסטר בגילדה הוא מוסמך להוראת העיסוק לא אומרים שום דבר, זה התואר המוצמד לתפקיד. שיטת הגילדה, מערכת מסודרת להכשרת אומנים ורבי אומנים, אינה עובדת היום, ולכן הגדרה למאסטר צריכה להתבסס במערכת ייחוס נוספת. אבל מה המאפיינים הפנימיים והחיצוניים של רב אמן? מה תוכן התואר? מה מפריד את המאסטר מסתם מתאמן מעולה, מטכנאי טוב? וחשוב יותר - האם התחושה האינטואיטיבית שלנו על הדמיון בין מאסטרים מדיסציפלינות שונות, האם תחושה זו נסמכת על מכנה משותף?הדבר הכי קרוב למקום שאליו כיוון בן שיחי הוא מאסטר בשח-מט. רב אמן בשחמט מנצח אמן בדרגה נמוכה יותר, נקודה. בהמשך השיחה היה נדמה לי שכך חושב התלמיד על אומנויות לחימה.

מנצח ומפסיד

בג'יו ג'יטסו ברזילאי אמור בעל דרגת חגורה שחורה לנצח בעל דרגת חגורה חומה. ומאסטר אמור, לפי נקודת השקפה זו, לנצח את כולם, כולם חוץ ממאסטרים אחרים. זה מובן, הקונטקסט שרבים מביאים לעולם אומנויות הלחימה הוא קונטקסט של ניצחון-הפסד. אלא שאומנויות לחימה, מלחמה ולחימה אינן זהות. ההפסד והניצחון של לחימה ומלחמה נעשים על רקע אנרכי, ללא שלד חוקים מכוון. ההפסד והניצחון באומנויות ובספורט לחימה נעשים על רקע של מערכת חוקים מוגבלת ומוגדרת. אין בכוונתי להכנס למניעים של הזהות שרואים מתחילים בין לחימה ואומנות לחימה. אני מציין את הקירבה הזו כאן מפני שהיא אחת הסיבות שעליהן מתפתח הקונטקסט של נצחון והפסד.

יש הרבה מנויים להגדרת השטותית "המאסטר הלוחם המנצח". מוזר, בענף גופני בו חלק עיקרי מהפרמטרים לניצחון הם תלויי גיל, מישהו צעיר יותר יוכל לנצח תמיד. בדרך כלל אפשר להתחרות עד גיל 30-40 ומעטים מתחרים בהצלחה מעל גיל זה. רנדי קוטור, קרלין המתאבק הרוסי האגדי, אולי עוד שניים שלושה, ובסוף גם הם מתחילים להפסיד. הם מפסידים בגלל שזמן התגובה עולה עם הגיל, הם איטיים יותר, הם מפסידים בגלל שהכוח המתפרץ יורד, הם חלשים יותר, הם מפסידים בגלל שרקמות החיבור מאבדות מגמישותן וחושפות את הלוחם לפציעות קשות יותר. בסוף כולם מפסידים, נכון יותר - הרבה לפני הסוף כולם מפסידים. אם כך, האם יש דבר שנוסף לרנדי קוטור או לקרלין עם הגיל והעשייה? מה נשאר ונוכח אצלהם למרות ההפסדים? היתכן שחוץ מזכרונות לא נשאר כלום? אם זו ההגדרה של מאסטר באומנות לחימה הרי שזה הופך את התוכן, את התמצית, את מה שמשיג המאסטר, לתלויי גיל. ככל שמאסטר לפי ההגדרה הזו מתבגר, כך גם אובד חלק מיכולותיו הגופניות. לפי הגדרת מי-מנצח-את-מי, עשרות שנים לפני מותו הטבעי, מאסטר יחזור ליכולת של מתחיל.

מול פסימיות זו נוח להיות רומנטיקן. רומנטיות זו משתמשת באותו קונטקסט של ניצחון-הפסד עם הבדל גדול, התזה הרומנטית גורסת שהמאסטר הזקן מיומן יותר מהצעיר, ומיומנות הלחימה של המאסטר הזקן תגבר על יתרונות הגיל. אלא שרומנטיקה הקרובה לאסקפי��ם אינה פופולארית בקרב אנשים שלמדו אצלי. אצלנו באקבן עושים קרבות במגע מלא, ולכן רבה המבוכה, מה צריך מאסטר באומנויות לחימה להוכיח? אם זה ניצחון פיזי אז ברור שמאסטרים מבוגרים אינם עומדים בנטל ההוכחה הזו.

לא פלא שרבים מאומני הלחימה הטובים מפסיקים להתאמן בגיל בו הם מתחילים להפסיד יכולות - לפי ההגדרה הפנימית שלהם זה אחרי הסיבוב פרסה, והם לא רוצים להיווכח בכך. אז הם מפסיקים בדיוק כשהם עברו כבר חצי דרך. לדעת מה ההגדרה של מאסטר באומנות לחימה זה לא טריוויה, זה חיוני.

דיוק והדירות הם מאפיינים חיונייים של מאסטר

כבר הרבה שנים אני מסתכל ולומד מאנשים שאני מחשיב כמאסטרים. אני חושב שיש די הרבה כאלו, למרות שטמבלים יש בוודאי הרבה יותר. לפני שנים אימנתי בקורס מנצחי תזמורות מכל העולם. הייתי צריך ללמד רק את מה שאני יודע, אבל עניין אותי גם מה שהם, היפנים, הפינים וכל המנצחים שבאו, צריכים לדעת. אז דיברתי עם כמה מנצחים: גארי ברטיני, סם זבה, אבי אוסטרובסקי וכמובן נועם שריף, וראיתי עשרות שעות של מנצחים בוידיאו. בהתחלה, למרות שיש לי השכלה מקיפה בתחום, לא ראיתי כלום. אחר כך התחלתי לראות את התבניות החוזרות. אצל מאסטרו טוב, יש מקום לשינוי כל הזמן, התזמורת משתנה, האולם משתנה, אשתו של הכנר הראשי עצבנה אותו אז הוא מחזיק את הקשת שונה, הכול זז. אבל דבר אחד לא זז. האינטרפרטציה, הפרוש שנותן המנצח דרך הגוף שלו. מאסטרו טוב מדייק. מנצח התזמורות המפורסם קראיאן עמד תמיד אותו דבר, למרות עיניו העצומות הוא שלט בנגנים דרך שפת הגוף שלו. לא משוויץ, קשוב, מעביר אותה איכות מול כל תזמורת. כל מאסטרו והסגנון שלו, וכולם זזים, נושמים, מביטים באופן מדויק, ביצוע אחר ביצוע. ואם משהו השתנה עם הגיל אצל מישהו מאלו שראיתי בוידיאו זו תמיד תוספת של דיוק גופני, של החלטיות. אחר כך בסמינר התבוננתי, התלמידים שלי, מנצחי תזמורות מוכשרים בשנות העשרים לחייהם, זזו כל פעם קצת שונה - הדו שיח הפנימי שלהם גרם לכך. בכל פעם שהם ניצחו על התזמורת עלה לפודיום חלק אחר בתוכם. דיוק אינו המציין החשוב ביותר של מאסטר אבל הוא מציין הכרחי. דיוק והדירות הם המציינים החיצוניים של אלפי שעות תרגול גופני. דיוק והדירות הם מאפיינים הכרחיים מפני שהם מנפים אל מחוץ להגדרת המאסטר שתי קטיגוריות של אנשים, קשקשנים וברי מזל. הדירות היא המאפיין הבולט בעשייה, מאפיין שדרכו אפשר להתבונן באלפי השעות של חזרה גופנית שניצבות בדרכו של כל מאסטר. דיוק, הדירות ונשנות הן המאפיין החיצוני של מאסטר. נדרשות שנים רבות ומגוון של התנסויות כדי להיות במקום בו העשייה הגופנית איכותית ויציבה. אצל מכונות דיוק והדירות הם תנאי הבסיס, אצל אנשים נדרשת עבודה רבה כדי לזוז במדויק, עשייה מדויקת מציינת עבודה ארוכת שנים. אצל אנשים רובוט נמצא במקום גבוה הרבה יותר מטמבל. שוב אנו חוזרים להגדרות ההתפתחות הרוחנית באומנות הלחימה שאני מתרגל: ההתפתחות הרוחנית אחוזה בעשייה גופנית, אחוזה בפעולה של הגוף ואחוזה ביכולת לבצע במדויק שוב ושוב. החזרה האיכותית המדויקת אינה טריוויאלית בכלל, היא לב העניין. תנועה, נשימה, טונוס שרירי ותנועות מושפעים ממצב פנימי וממצבים חיצוניים. חזרה על ביצוע מביאה לשליטה טובה יותר בגוף, להיזון חוזר לתהליכים פנימיים ומכאן לביצוע גופני המופרע פחות מתנודות פנימיות. דיוק הוא היכולת של אדם להמנע מדברים מיותרים להגיון הפנימי של הפרקטיס שהוא מבצע. הדרך לדייק היא על-ידי חזרה גופנית ותשומת לב, קשב. אומנות לחימה, סוג פרקטיס ייחודי, מאפשרת על ידי תשומת לב לתנועות הגוף התבוננות ולעיתים שליטה בריבוא תהליכים פנימיים. תשומת לב או במילותיו של גדי ליסק "יישום הקשב", מתאפשרת באופן בר שליטה דרך העשייה הגופנית. המאסטר חייב להתבונן, להתחשב ולעיתים לשנות את התנועה, הנשימה, הכוונה והרגשות. הדיוק מתאפשר רק על ידי חזרה המלווה בקשב.

הדיוק וההדירות הם מאפייני העבודה ארוכת השנים ומאפייני ההתבוננות המלווה אותה. אדם הנמצא על דרך של מאסטר בפרקטיס כלשהו גוזר מעשייה זו ומהתובנות העולות מהדיוק שהוא מחויב בו תובנות כלליות יותר לחייו שמחוץ לפרקטיס.

השראה ומסירה

כשוותיקים אחרים כתבו לי מייל בעניין ראיתי שיש קו משותף בהתבוננויות שלהם, כולם קישרו בין מאסטר ובין השראה, היכולת לעורר התפעמות אצל אחרים. בוודאי שאצל מי שיודע להסתכל יש השראה בכל פעולה של מאסטר, אבל זה לא מחויב בהגדרה כי לא כולם יודעים להביט. מאסטר, לא רק באומנויות לחימה, אלא בכל דבר בו יש עשייה גופנית, אינו חייב להיות מעורר השראה. ההשראה, אינה מתחייבת מיכולות המאסטר. ההשראה קשורה לסט אחר, לרשת של השפעות והתנהגות אנושית שאינם הנושא שלי עכשיו. במילים אחרות, אני מכיר מאסטרים שאינם מעוררי השראה מסיבות רבות, לעיתים בגלל כוונה ספציפית ולרוב מפני שאין איש בסביבה שמכיר את הפרקטיס שלהם ואת ההגיון הפנימי שלו.

ראיתי פעם סרט שבו כנר בעל איכויות יוצאות מהכלל ניגן בתחנת רכבת באמריקה. מאות עוברים ושבים חלפו על פניו בלי לשים לב. לפתע עצר מישהו ונעמד במקום לא בולט כך שיוכל להקשיב למוזיקה. כששאלו אותו אמר האיש שהוא אינו יודע מי האמן אבל הוא ברמה עולמית. האם אותו נגן אמן איבד את תמצית האומנות שלו בגלל שלא עורר השראה במאות אנשים? נדמה לי שלא. האם יכול אדם להיות מאסטר של פרקטיס שאיש אינו מכיר, פרקטיס שההגיון הפנימי שלו אינו מובן לאיש? עץ נופל ביער משמיע את קולו גם כשאיש אינו שומע.

במקרים פרטיים, בהגדרת הפרקטיס של מיומנויות מסוימות, תהיה המסירה של אותה איכות לאחרים חלק מהותי מהפרקטיס - בריקוד, בהוראה, בסוגי נגינה מיוחדים, ואז, ההגיון הפנימי של אותו פרקטיס מכיל התייחסות לכמות ההשראה המתעוררת בצופים או במאזינים. אני חושב שאומנות הלחימה אדישה לנושא זה ואינה מכילה בתוכה סט של חוקים המתייחס להשראה שהיא מעוררת בצופים, לכן איני מרבה להופיע.

הגדרת המאסטר כרוכה בהגדרת פרקטיס

אומנות לחימה היא עשייה גופנית מסוג מיוחד. נקרא לעשייה זו פרקטיס. ישנם סוגים רבים של פרקטיס. כל עשייה גופנית מכוונת שאינה הכרחית היא פרקטיס. ישנן עשיות גופניות שהן פרקטיס המתקיים בחלל חברתי. עשיות אלה הן תת תחום ומשתייכות למה שנקרא אומנות. אומנות הלחימה שאני עושה היא פרקטיס מיוחד בתוך עולם האומנות, פרקטיס שאינו מחייב משוב חברתי, קהל היעד שלו, אם ניתן לקרוא לו כך, הוא המבצע, אני.

סוגי פרקטיס מיוחדים, כמו אומנויות לחימה, שקהל היעד שלהן הוא בעיקר המבצע שייכות לתת התחום בפרקטיס שאני מכנה דו (Do). תת התחום הזה מכוון לסובלימציה של יכולות המאסטר ולריקון שלהן מתוכן כלשהו.

לכל פרקטיס יש הגיון פנימי משלו, מערכת אחודה, שלרוב אינה מדוברת, של עקרונות, אתוס ויופי. אם למדנו להרגיש ואם אנו אמונים על ההגיון הפנימי של הפרקטיס, אנו יכולים לדעת אם המבצע הוא ברמה המתאימה, אם הוא מאסטר או שפשוט היה לו יום טוב.

מהו השלב שמעבר למאסטר?

ראיית העולם בקונטקסט של נצחון והפסד אינה מפריעה לעשייה. המאסטר, במיוחד מאסטר שעיסוקו הוא השוואת יכולות, נתקל בהפסד מוקדם מאוד וצריך לעשות מולו משהו. מאסטר שנתקל בחוסר היכולת שלו מדגים לעצמו את המאוחר. הקורבן של העשייה הגופנית הופך לבלתי נסבל כמעט מפני שהוא חסר תוחלת. זה המסך הגדול, המכשול שרבים כותבים עליו. המאסטר של ה - דו, הגראנד-מאסטר, הפרהמאסטר, הסאט גורו, הבודהיסטווה, חולפים דרך ההפסד כדי להבין שלא השיגו דבר בעולם, רק בעולמם הפנימי. אם לאחר הבנה זו הם ממשיכים את הפרקטיס הם אינם אנשים יותר. עד אותו רגע הפרקטיס הוא הטקס המחזיק את היופי של העולם. אחר כך איננו יודעים להגיד במילים מה קורה.

תודות

בניסוח הרעיונות מאחורי מאמר זה תרם לי ד"ר דיויד גרייבס את השקפתו על יופי ופרקטיס ודעותיו היו גרעין חשוב שסביבו כתבתי. ד"ר גרייבס הוא פילוסוף וצייר ותפיסת העולם שלו משיקה בין פרוש ועשייה בתחום בו מעטים עוסקים בפרקטיס. כמובן שלא הייתי יכול לחיות עם כל כך הרבה יופי וקוהורנטיות ושיניתי מספר דברים מהותיים במשנתו של ד"ר גרייבס. אני מקווה שחוץ ממנו וממני יבחינו בכך לפחות מספר אנשים. עזרה לי תמר חכמי פיטרברג, פילוסופית ורקדנית בוטו שהייתה במשך שנים תלמידתו של מאסטר קזואו אונו. הכרותה רבת השנים עם פרקטיס, תרבות יפן ובודהיזם הכריחו אותי לכתוב משהו מובן למחצה וארוך יותר מכמה שורות. מיכאל ליסק, אחד מחברי אקבן טינק טנק ומורה בשיטת גרינברג עזר לי למקד את תהליך המשוב בין תשומת הלב והפעולה הגופנית. ד"ר דן השמשוני, גם כן איש הטינק טנק, הצביע על בעיה בטיוטה ששלחתי לו. וכמובן מאסטר ניר אונגר שמקריב כל יום כלום ומקבל עולם בחזרה.