מיקוד הקשב

מאת יוסי שריף
הלכתי לבד, עולה מאיזור הערבה לכיוון מערב. יום שני של הליכה, בתרמיל כ-40 קילו. בעליה מאחד הערוצים השביל טיפס על הצד הדרומי של הוואדי. ואני צועד לאט לאט. עם משקל כבד זה לא בקלות. כשהגעתי לסוף העליה ראיתי דבר שאני פוחד ממנו. כדי להמשיך הייתי צריך ללכת על שביל עיזים, שביל גרוע במיוחד, נוטה עם המדרון, חצץ, חוצה צדדים תלולים של כיפות. המדרון שעליו השביל נשק למצוק עם נפילה חדה לתהום של כמה עשרות מטרים. רחוק מצידו השני של הנחל השקיפו עלי צוקים דומים. הייתי כבר גבוה מעל הערוץ. הורדתי את התרמיל והתיישבתי, חשבתי על האפשרויות. אני מקצר, בסוף החלטתי להמשיך, כבר היה מאוחר ולא הייתה לי קליטה בסלולארי. כדי להתמודד עם הסיטואציה השתמשתי בטריק ישן שלי. הלכתי זקוף, אם נשענים הרחק מהתהום הרגליים מחליקות החוצה, אז צריך ללכת ישר, הראיתי באצבע לצד המדרון כדי לשים שם חלק מהקשב ושמתי לב לצעדים שלי. לא גובה, לא שביל עיזים, לא מדבר. מניח רגל, צועד, מרגיש את הקרקע, מניח רגל, צועד, מרגיש. אדם שמורגל, שהולך הרבה על שבילים גבוהים, היה חושב על דברים נוספים, אולי מחטט באף, עוצר להתמתח, מסתכל בעניין מסביב. עז הייתה מקפצת לשפת המצוק לאכול משהו. ואילו אני הייתי חייב לשים לב לדברים שעוזרים, ששומרים לי על הדרך.החיבור לאומנות לחימה נראה רופף אם לא מכירים את השנים שבהם קשרנו את האימון באקבן להליכה ושהיה בשטח. בקורס מאמנים בכירים לאומנויות לחימה בוינגייט טיפסנו במדרגות לדוג'ו מאובק בנתניה. שם עמד מדריך גוג'ו ריו קראטה, מר יהודה פנטנוביץ', והדגים כיצד אדם בן 70 מתלהב כמו ילד ממה שהוא עושה. אחרי שיעור בעבודת משקולות מסורתית שאל מאמן אחד מדוע אין אצלו מכונת משקאות אוטומטית, בפינת המכון. "חבל על ההפסד הכספי" הוא אמר. פנטנוביץ' הסתכל עליו במבט כזה. אותו מדריך לא מאמן עכשיו, הוא מנהל איזה משהו יותר כספי. ט. תלמיד מוכשר ביותר, סיפר לי על מדריך שלמד אצלי, אומן לחימה נפלא, שאינו מסוגל לקדם את עצמו. "תראה", אמר, "הוא צריך לשלם קצת לבונה אתרים, לכתוב ולגלות נוכחות קבועה בפורומים ובבלוגים. לא יזיק אם הוא ינצל את הקשרים שלו ויצלמו אותו בארועים חברתיים בטיים אאוט". "בזבוז", אמר לי ט. "חבל עלהבזבוז". ט. אדם טוב, חכם מאוד, אבל אחד שעל השביל הזה, תרגול אומנות לחימה לאורך שנים, הוא רק התחיל ללכת. אני מבין את המדריך שרק מתאמן, מבין את פנטנוביץ', מבין מהשביל, ממאה ועשרים מטר לקרקעית הערוץ. קשה להיות נגן וגם אמרגן. יש באקבן כרמל חבורה מרשימה של בוגרים בעלי רקורד שעל מיעוטו אפשר לכתוב בפרוט. פעם לא הבנתי את השקט שבו מתנהלים הבוגרים, אבל אי אפשר שלא לשים לב לרצינות, למיקוד של כל אחד מהאנשים שלמדו איתי - כולם מתאמנים, מתאמנים בריכוז, צעד אחר צעד. יתכן שעוד זמן, עם ההרגל, השביל יראה אחרת, יפתחו עוד אפשרויות. לא חייבים לשים מכונת משקאות, אבל אפשר יהיה להתמתח, אולי לשים רוג'ום לשביל טוב יותר. *כמה תוספות: 1. יש כאלו שההליכה מספיקה להם, הם לא מכינים, רק הולכים על שבילים של אחרים - גם זה בסדר. 2. ועוד, אל תלכו לבד במדבר, אפשר למות ככה בקלות, אני הולך אחרי נסיון רב והיה לי מורה טוב מאוד, ד. אל תלכו לבד, אל תהיו אמיצים - תשיגו לכם מורה לשטח.