על שושלות באומנות לחימה, הסמכות והפתעות
ידיד שלי, מומחה גדול לאומנות לחימה, התנצל בפני: "אין לי חגורה שחורה משום מדריך". הוא התכוון לומר שאין לו הסמכה מפורשת. בעיני זו הייתה התנצלות מיותרת. מכמה סיבות – חגורה שחורה, דאן 1, באומנויות לחימה אינה מייצגת איכות גורפת. כל שיטה נותנת חגורות לפי קריטריונים פנימיים וקשה להשוות. אני מכיר שיטת לחימה אחת שבה מספיק לבוא קצת לאימונים, לנסוע ליפן, לראות את המורה ולשלם לו והופ, גשם של חגורות.
אמרתי לידידי שבעיני הוא מומחה באומנות הלחימה שלו, מומחה משום שהוא מתאמן שנים רבות, מומחה משום שהוא מחליף דעות, טכניקות ומהלומות עם מגוון גדול של מומחים אחרים.
"הבעיה שונה לגמרי", כך אמרתי לו, " ההסמכה אינה חשובה לך כמו שחשובה לך התנסות ביחסי מדריך תלמיד, מי שלמד במקום לימוד מסודר לא יופתע כשיתקל בדינאמיקה הבלתי נמנעת של אנשים".
בתי ספר לאומנות לחימה הם מקום מיוחד, אלא שבמובנים רבים הם אינם שונים מאוניברסיטאות, קיבוצים, יחידות צבאיות או סתם חברה שיושבים במרכז המסחרי. בתי ספר ללחימה מורכבים מאנשים, וכשיש אנשים יש דינאמיקה של אנשים והתנסות בדינאמיקה הזו היא ההיפך מנאיביות.
לא מעט אומני לחימה שאני מכיר, אנשים טובים וכמובן מומחים באומנות לחימה, עזבו את בתי הספר שבהם הם למדו מפני שלא יכלו לסבול כמה מאפיינים בדינאמיקה הקבוצתית. כל אחד והיבלת שלו: יש כמה שרצו שיכירו בהם, בייחוד שלהם, בטכניקה הנפלאה שלהם. הם רצו להיות הכי גדולים כל הזמן, אלא שבקבוצה של אנשים תפקידים זזים ומשתנים, אז הם עזבו, היה להם קשה. ויש שרצו שכולם יהיו יחד, המדריך, המתאמנים, כולם יהיו כמו הילדים האבודים של פיטר פן, מסדר, חסמב"ה. מצחיק בדיעבד, אבל שברון לב רציני לילד שנשאר לשחק לבד במלחמה. ואני נזכר בהרבה סיפורים על מדריכים, מורים, תלמידים, חברים שאיתם התאמנתי. זה ברור, יחסים חברתיים הם מרכיב חשוב באימונים לאורך שנים.
מי שגדל בבית ספר לאורך שנים מכיר את זה, וכשדברים מתפרקים או משתנים הוא כבר מכיר, אינו מופתע כל כך ואולי גם יכול לעשות עם השינוי משהו מועיל.
אולי מה שרציתי לומר לידידי זה: "אל תהיה מופתע". הוא אדם טוב, הידיד שלי, וחכם, אז הוא כבר יסתדר, עם או בלי הפתעות, עם או בלי שהות של שנים בבית ספר מוכר לאומנות לחימה. הוא אינו תמים.
אבל מה קורה לכל התמימים? מה קורה לכל אלו שמתעלמים קצת מהמציאות? אולי קורים דברים קשים מאוד, אבל לפעמים צומחים פרחים במקומות הכי מוזרים. כשפרח צומח בחממה הבוטאנית של אוניברסטת תל אביב זה סבבה, אבל איך שהוא יש לי הערכה גדולה הרבה יותר לפרחים במדבר.
מדריך אחד, בעיקר בתל אביב התחיל ללמד סגנון קונג פו "קטלני". למדריך הזה היו הרבה תלמידים חזקים שהתחזקו עוד יותר מהאשליה. לאשליות יש כל כך הרבה כוח. המדריך הזה לא היה מתאמן "מפני שהוא כבר לא צריך", הוא היה מעשן באמצע האימון מפני ש"סיגריות כבר לא משפיעות ברמה שלו" וכן הלאה. המדריך לימד את "הכוח האפל" וטען לשושלת שנמשכה הרחק לתוך הבלתי יאומן. ממש.
יום אחד מישהו חשד ואחר כך עוד אחד ואז עקבו התלמידים אחרי המורה שלהם וגילו שאימון הבוקר המפורסם שלו הוא אכילת קרואסון וריבה, ומעגלים הוא מצייר אך ורק בקפה. התלמידים התעמתו עם המדריך ואז התחילו לקרות ניסים - המדריך הודה, "הוניתי אותכם כמעט בכל" הוא אמר.
בבוקר יום שישי, בחורף לפני כמה שנים, אני וכמה ותיקים מתלבשים כמו הומלסים בחוף הרגיל שלנו. קר שזה ממש מפחיד, ועדיין חושך. פתאום מגיעים שני לוחמים, נראים אחרי צבא, ושמים עליהם חליפות קונג פו. חפתים לבנים, כפתורי בד, נעלי קונג פו. אחד המתאמנים, נראה ממוצא אפריקאי, קושר על מצחו ומסביב לאפרו שלו סרט משי כהה. השני מבצע תרגילי גמישות וחימום. היה קר.
ניגשתי אליהם, אמרתי שלום. לא רואים הרבה אנשים בים בשעות האלו, כל הסיפורים על הזקנים ששוחים בים בבוקר זה כנראה במקומות אחרים. הבחורים קצת חשדנים אבל הם מסכימים לספר לי מי הם, הם התלמידים של מורה הקונג פו בעל "הכוח האפל". הם התעמתו איתו לא מזמן והם יודעים ששיטת הוו שו שהוא לימד אותם היא המצאה ושהקונג פו היחיד של המורה שלהם זה כנראה עישון סיגריות.
"אז מה?" שאלתי אותם, "אתם מחפשים מקום חדש להתאמן בו?" חשבתי בלב שאולי הם יבואו להתאמן אצלי, הם נראו לי אנשים מצויינים. אבל לא, הם הפתיעו: זה האימון האחרון שלהם. שני אלו החליטו שיותר הם לא מתאמנים, לא בכוח האפל ולא בכוח הבהיר. זה האימון האחרון שלהם, הקרב האחרון שלהם ואחרי זה הם מקפלים את החליפות הנפלאות שלהם.
לא יכולתי שלא להתפעל. ג. מהוותיקים היה איתי ועוד כמה, ולכולנו היה כבוד עצום לאנשי הקונג פו האלו, לשאפט ולג'יימס בונד, שכותבים, זוכרים ומשחקים סוף סוף לבדם בסרט שלהם.
ושני הבחורים עשו את הקרב האחרון שלהם, קיפלו את החליפות וקצת אחרי הזריחה אמרו לנו שלום והלכו הבייתה.
כנראה שלא חייבים שושלת, אולי לא צריך נסיון בדינאמיקה של אנשים, אולי צריך להרשות לעצמנו להיות מופתעים.