זן זה דבר מעשי, פרקטיס זה תמיד דבר גופני. אתן למר אדם קרמר, מכונאי אופנועים מזה עשרים ושש שנים, לדבר. והנה מה שהוא אומר בוידאו למטה:
"למרות כל מה שניצב לפנינו עם המיתון, כוחות זרים... אני חושב שהבעיה המרכזית שניצבת לפנינו היא הדה-אינדסטריאליזציה של אמריקה. היכולת שלנו לעשות אבדה לנו. אתה צריך להיות מסוגל לעשות את זה, בצורה מעשית, ואנו מאבדים זאת. הילדים שלנו אינם יודעים את ההבדל בין מברג שטוח לפיליפס. ואם היו יודעים את ההבדל הם כבר אינם יודעים מה לעשות עם זה.
אני עובד כמכונאי יותר מ - 25 שנים, ותמיד הוקסמתי מאופנועים ולכן המשכתי תמיד. להיות מסוגל לתקן אופנועים בני 65-70 שנה ולגרום להם לביצועים דומים, טובים כמו בעבר, צריך לומר על זה - מתגמל מאוד.
אופנועים ישנים, יש להם הרבה יותר סטייל וקסם מאופנועים חדשים. זה cool.
ג'יימס דין, מרלון ברנדו בווילד וואן, פונזי...
כשאני הייתי ילד, אם הייתה לך הזדמנות לעבוד במקום כמו שלי? היית מוכן להרוג בשביל כזו הזדמנות. לעבוד בשביל אופנוע קטן. אבל הצעירים של היום, לא רק שאין להם את היכולת הגופנית לעסוק בעשייה כזו, אין להם את הגישה, את החשק. זה בכלל לא אכפת להם. זה מייאש. אבל אני מתערב איתך שכל דור אומר את אותו דבר. הדור שלפנינו אמר זאת עלינו.
אני באמת חושב שזו תהיה אומנות אבודה, יהיו פחות ופחות אנשים שיעשו. כרגע איני מצליח לראות: מי יהיה כמוני. איפה המחליף שלי?
יש כאן אולי 200 אופנועים, באמת, אני לא יודע. אף פעם לא ספרתי את כולם ואני גם לא רוצה לספור אותם. ברגע אחד זה נראה לי יותר מדי ורגע אחר כך אותו מספר נראה קטן מדי. אני מעדיף לשמור את המספר המדויק כנעלם. שני שליש מהאופנועים כאן שייכים לי ומתוכם שליש שלעולם לא אמכור. לעולם. אלא אם אשתי תגיד לי למכור. ואפילו אז, זו מחשבה קשה.
בכל פעם שאני צועד לכאן אני לא מאמין שזה מקום ששיך לי. בגלל שאני זוכר, בגיל צעיר, שהיה לי הונדה מחורבן, לא מצליח להתניע, לא מסיע את הבחורה, מחמיץ את הריקוד, מתקן אותו בגשם. חושב: יום אחד יהיו לי אופנועים. ואז יום אחד קם, ויש לי אופנועים. זה לא עקב כסף, אין לי בכלל כסף. אבל אם יש לי כסף? אני קונה אופנועים. זו כפיתיות, זו באמת כפיתיות. אני לא רוצה ולא מוכן לעשות שום דבר אחר. ניסיתי.
