איך להיות הורים טובים בתחרות ג'ודו?

ג'ודו הוא מרכיב חשוב באימוני הלחימה ב אקבן. למרות שחלק מההטלות שאנו עושים זהה לג'ודו הרי שיש הבדל גדול. באקבן מלמדים אומנויות לחימה במסגרת שאינה תחרותית, עושים הרבה קרבות - אבל אין תחרויות רשמיות. אני חושב שכך טוב יותר, הרי תחרויות ספורט דומות להגרלות לוטו - הרבה משתתפים ומעט מנצחים. בג'ודו של ילדים זה סיפור אחר. יוצא לי לראות תחרויות ג'ודו וזה משמח לראות הורים שבאים לעודד את הילדים. אם הורים משתתפים בדברים שהילדים עושים זה נפלא. אלא שלפעמים, עידוד יכול להיות קצת יותר מדי. רבים חושבים שגישה נעימה היא מחלישה. אחרי שנים רבות באומנויות לחימה, איני חושב כך. שמעתי סיפור נחמד, במשפחת גרייסי, משפחת לוחמים מפורסמת ב ג'יו ג'יטסו ברזילאי, היו נוהגים לקנות לילד מתנה אם זכה ושתי מתנות אם הפסיד. זה לא פגם בתחרותיות, ההיפך. מספר נקודות חשובות להורים שילדיהם מתחרים בג'ודו או בטהקוונדו: הנסיון הוא הצלחה זה לא משנה אם הילדים מסיימים במקום אחרון. אם הם היו טובים יותר מאשר בתחרות הקודמת, זה נצחון. אם הם לא התחרו מעולם וזו התחרות הראשונה שלהם, זה ניצחון אישי גדול מאוד. תנו להם כבוד על האומץ. עידוד הוא מצוין עודדו את הילדים שלכם. אף פעם אל תצעקו עליהם. אפילו אם הם לא הצליחו, אף פעם אל תשאלו אותם "למה לא היית מרוכז?", אל תגידו להם: "איזו שטות עשית". בוודאי לא עשר שניות לאחר התחרות מול כולם. עודדו גם את הקבוצה, הנבחרת, הצוות, הכיתה. תחרויות רבות הן ארוע קבוצתי. אפשר להוריד הרבה לחץ מהילדים ולהפוך את כל ההתנסות לטובה בעזרת תזכורת קטנה שיש להם קבוצה. עודדו ילדים אחרים מאותה קבוצה. ספורט לחימה הוא קשה ולפעמים מפחיד, עידוד אף פעם לא מזיק. כולם ירגישו טוב יותר. היו הורים של ספורטאים טובים אני כותב שוב: תחרויות הן כמו לוטו, הרבה משתתפים ומעטים זוכים. לא לזכות זה חלק מהתחרות. ילדים המתבוננים בנו מבינים היטב מה החשיבות של נצחון והפסד בשבילנו. טוב לנו ללמוד בעצמנו סדרי גודל וחשיבות יחסית. הילדים בריאים, מתחרים, לומדים? אם כך ההפסד הוא נסבל, זו רק תחרות ספורט. להדגים ג'נטלמניות ואנושיות זה משתלם. זה לא יוריד את הדחף לנצח, זה רק יעשה את החיים טובים יותר. האם פלה הכדורגלן הג'נטלמן ניצח פחות מג'ון מקנרו? טוב לדעת להתנהג כמנצח בזמן שלא הכל הולך. טוב שהילדים יראו שאנו מתנהגים כך. אי-ניצחון אינו הפסד במיוחד בתחרויות הראשונות ב ספורט לחימה חשוב לדעת מהו ניצחון. ניצחון לילד זה פשוט להגיע לאולם התחרות ולעלות למזרון. אם איננו יודעים זאת סימן שמעולם לא התחרינו. ג'ודו הוא ספורט שמתבצע לבד במצב של עימות, זאת למרות המרכיבים הקבוצתיים שלו. זה מפחיד, ובצדק, אפשר להפצע וכמובן להרגיש גרוע ומושפל בגלל תחרות שלא הצליחה. הילדים יודעים זאת ולכן, אם הגיעו ועלו על המזרון זה תמיד מפגן של אומץ ובגרות. תנו להם להרגיש שאתם יודעים שהם אמיצים. כבד את השופטים לדעת לקחת אחריות זה לא רק חלק מלהיות ספורטאי טוב, זה גם מתכון לחיים רגועים יותר. אם נתבונן טוב נראה שלרוב, מחוץ למקרים יוצאי דופן השופטים מנסים לשפוט באופן הוגן. הם בוודאי לא באו בשביל הכסף אלא בגלל שהספורט הזה יקר להם. לפעמים שופט יקבע החלטה שנראית לכם לא הוגנת או נכונה. אם יש אפשרות לערער ויש לכם וידיאו של הקרב זה עוזר. אם אין אפשרות עירעור צריך לקבל את זה. אפשר לראות עם הילד את הקרב ולהראות לו שההחלטה הייתה שגויה, שהוא ניצח, אבל טוב לדעת לקבל את מה שאי אפשר לשנות. המסר לילד צריך להיות: "עשית את המקסימום וזה מעולה". תהנו ג'ודו הוא ספורט, ספורט זו צורת בילוי - זו לא דת, זה לא עניין של חיים ומוות. ילדים נפגשים, לומדים מיומנויות תנועה חשובות, לומדים ליפול בבטחה וגם להגן על עצמם. לפעמים נפגשים ומתחרים, מתחרים בספורט שהוא לא קל ומצריך אומץ לב. זה הכל, לא יותר ולא פחות. אם ניקח את זה בקלות נעזור לילדים להגיע לתחרויות נוספות וחשוב מכך, לפגוש מכשולים בחיים בהחלטיות ובאנרגיה טובה. טוב לזכור את הדברים האלו ולהיות גאים בילדים. התחלתי בג'יאו ג'יטסו ובמשפחת גרייסי אולי גם אסיים איתם. זו, בתרגום חופשי, הקדשה שכתב רנזו גרייסי, אחד מאלופי הג'יאו ג'יטסו המהוללים ביותר, אדם שנלחם ביותר ממאה קרבות זירה, לוחם שסרב להכנע למרות שידו נשברה, אחד שלא התרכך בגלל שקיבל יחס טוב מהוריו. כך הוא כתב בפתיח לספרו: "תודה להורים שלי שבכל פעם שהביטו בי חייכו".