גם אני רציתי להיות נינג'ה

מאת ציון כהן
בשנות השמונים הגיע למסכי הקולנוע הסרט הראשון ששמו היה "נינג'ה" בכיכובו של פרנקו נרו ובהפקתו של הגדול מכולם מנחם גולן. אז, שהיו אפשרויות בידור מעטות יותר, כולם הושפעו מהסרט ומסדרת הסרטים שבאו אחריו. בקיצור לוחם חדש הגיע לעולם, משהו שהחליף את ברוס לי. התאמנתי אז בקארטה והסתובבתי כשבכיסי שוריקן שבניתי מהסכין של הבלנדר של אמא שלי. טיפוס על עצים, בניית מחנה וייצור כלי נשק כגון: מקלע מעץ (רוגטקה), יורה חיצים מצינור אנטנה, מקל שיורה גומיות או מזלג שהפך לדוקרן היו דבר שבשגרה בשכונה שבה גדלתי. אימונים ומלחמות עם ילדי השכונה השכנה היו חלק מחיי היום יום, כך שהייתי בטוח שאני בעניינים, לפחות ככה חשבתי... הכול התחיל אחרי הצבא, כשהתגייסתי הפסקתי להתאמן בקארטה וחיפשתי דרך להמשיך את האימונים כי המקום בו התאמנתי לפני הצבא נסגר. יום שישי אחד בעודי מסתובב ברחובות תל אביב אורו עיני, על לוח המודעות התנוססה מודעה ענקית: "בואו להתאמן באומנות הלחימה של הנינג'ה". לשיעור נכנסתי אז עם אחי. ראינו כעשרים חברה ועלינו למזרון, המדריך הציג את עצמו בשמו המלא ואמר שנקרא בשמו ולא בשום שם תואר. השיעור התחיל במעין משפט ביפנית, שלא הבנתי, כמה מחיאות כפיים מוזרות וקידה. ואז זה התחיל: חימום קורע של כמעט ארבעים דקות של שכיבות שמיכה, כפיפות בטן ומה לא, כמה תרגילים מהירים, בלימות וצעקות. ככה אני זוכר את זה עד היום, קצת במעורפל. טוב, הלכתי הביתה שכל גופי כואב והסיפור חזר על עצמו בכל יום שלישי. אח שלי פרש אחרי כחודש וחצי. אני המשכתי כי באיזה שהוא שלב התחלנו בקרבות וזו הייתה גולת הכותרת של השיעור. מכות כאלו שנתתי וקיבלתי לא היו זכורות לי מימי הקראטה, מה גם שהיה מהנה מאוד לחזור הביתה עם כאבים בכל חלקי הגוף, שריטות וסימנים כחולים ולגלות שלמרות הכול הגוף שלם וההרגשה טובה. היום אני נמצא בצד השני של האימון ומדריך נינג'יטסו. לקח לי שש עשרה שנה להבין מה ההבדל בין חלומות לסבלנות. הצעירים שואלים אותי: נו אתה כבר נינג'ה? בואו נאמר שהיום זה כבר פחות חשוב, החיים זה לא סרט של מנחם גולן, אי אפשר לפוצץ ביצת עשן ולהיעלם בכל פעם שמשהו לא מסתדר בחיים, צריך כל יום להשקיע ולעשות משהו. היום כל ילד רואה בטלוויזיה את התוכניות שיש ואז מגיע לאימונים ובטוח שתוך שבוע הוא הנינג'ה הכי בעולם. אני מסתכל עליהם, ואצל חלקם אני רואה את העיניים האלה שעדיין לא מבינות את הדרך, רק את המטרה. אבל אני רגוע, הם אלו שיהיו הדור הבא של הנינג'ה.