האדם, הסביבה ומה שבינהם

מאת נבות תמרי
המאמר הזה עוסק בהשפעת הסביבה על האדם, ובחוסר השפעת האדם על הסביבה. בחרתי במתכוון במספר תחומים שבכולם אני עוסק ושאינם קשורים זה בזה בכדי להציג את עמדתי:בחרתי בהליכה במדבר, צלילה ונינג'יטסו. כשאני כותב 'חוסר השפעת האדם על הסביבה', אני מתכוון לכך שאין כל שינוי בסביבה בין אם האדם שם או לא, וזה מה שטוב. חוסר השינוי של הסביבה יוצר אובייקטיביות שכזו, מעיין מראה שלא מתביישת להראות לאדם דברים שלא נעים להסתכל עליהם. בעצם אני מדבר על מהות, מהות היא חמקמקה וצריך לעבור קשיים, לעתים קשיים רבים, בכדי לתפוס אותה. זה קצת מצחיק, כי המהות קיימת בכל תחום, אבל מתחילים לשים לב אליה רק בתחומים קשים, ובעצם הכי קשה לשים לב למהות במקום הקל. בכדי להבהיר, אינני מדבר על אנרגיות קוסמיות אדירות שבאות מאמא אדמה. אני מדבר על דבר פשוט שרוב האנשים שמתאמנים מספר שנים כבר מרגישים על בסיס קבוע, אולי בלי לשים לב. הרמז הראשון לכך הוא כשמרגישים שהאימונים יוצרים שינוי מסוים בהלך הרוח גם מחוץ לאימונים. זו תוצאה ישירה של עבודה קשה על המזרון. נראה כאילו הקושי הוא בחימום הקשה או בקרבות, אבל זה לא הקושי האמיתי. הקושי האמיתי הוא להוריד את כל ההגנות ולתת לסביבה ללחוץ עצמה פנימה. במקרה זה, הכוונה היא שאני בא לכל אימון שאני יכול ולא מחפף בזמן האימון, אלא משקיע בו באמת ובתמים. בדומה לרוח המעצבת צורתו של סלע לאורך זמן, כך 'רוח' הנינג'יטסו מעצבת אותנו, פשוט כי העזנו לא להשאר בבית, אלא לצאת "החוצה"-אל הסביבה (סביבת האימונים במקרה הזה). כאשר אני יוצא למדבר, ברגע בו עזבתי את המוכר והמתועש, ונשארנו רק אני והמסביב, נשארת אמת מאוד פשוטה: אכילה, שתייה, הליכה, רגיעה. בעיקר ישנו קנה המידה המדהים של קטנות האדם לעומת הסביבה. זה המדבר, שלוחץ עצמו אל תוכי, ואני, שלא מתחבא מאחורי שום הסחות.(אילו הסחות?! למשל, טיול שנתי של כיתה י' למדבר יהודה, למשל טיול ג'יפים מאורגן שנועד 'לקרוע את האמ-אמ-אמא של נחל פארן'. אלו דוגמאות ליציאה החוצה כאשר בעצם נשארים עטופים באקווריום של בית). כאשר אני הולך לצלול, ברגע בו יורד הראש תחת המים, הסביבה לוחצת עצמה פנימה ונותנת לי יופי של הזדמנות לתת לה ללחוץ, כי בעומק אפשר די בקלות להרגיש את הלחץ הפיזי לחלוטין של המים, על כל מילימטר של הגוף(בעומק 30 מטר, פועל על הגוף לחץ של 4 אטמוספרות). כשאני מצליח לתת לסביבה ללחוץ עצמה פנימה, אז מיטשטשים הגבולות ביני ובין הסביבה ואז כבר קשה להבדיל. לדעתי זה טוב. כשאני צולל, די קשה לחשוב במלים, או לחשוב בכלל, אבל קורה שם משהו מאוד אמיתי. אי אפשר להשאר אדיש ללחץ שכזה, הוא חזק מדי. הדבר המעניין הוא שכשנותנים לסביבה ללחוץ במקום להתנגד, ההרגשה היא מאוד נעימה, או אם לדייק, מאוד נכונה. דבר מעניין נוסף הוא הקושי שקיים לצד כל זה. דוגמה טובה לנקודה הזו היא אימון הקרבות המיתולוגי, שהתרחש במשך מספר שנים בימי שישי בשש בבוקר בחוף המציצים, במשך כל השנה ללא תלות במזג אוויר כלשהו. לאימון הזה התלוו קשיים רבים, החל מקימה כה מוקדמת, דרך חשיפה לקור וכלה באכילת חול דרך כל חור אפשרי בגוף. בדיונים על הנושא, בזמנו, היו אלו שהתעקשו שלצד ההרגשה הנכונה הזו שהזכרתי, קיים קושי רב, ואילו אני, שנזכרתי בנעימות, או בנכונות של הרגע, שללתי זאת. לבסוף הבנתי דבר פשוט. למרות שקיים קושי רב בזמן בו אנו נתונים ללחץ הסביבה, הקושי הופך ללא רלוונטי. הוא הופך ללא רלוונטי בגלל שכשהגענו לשלב בו הסביבה לוחצת עצמה פנימה, כבר התגברנו על עיקר הקושי, והוא לתת לסביבה לעשות את שלה. אנו לוקחים את כל הקושי ושמים בצד.אנו מורידים את כל ההגנות שלנו מהסביבה ונותנים לסביבה ללחוץ עצמה פנימה ולטשטש את הגבולות בינה לבינינו, וע"י כך הופכים, במידה מסוימת, לחלק ממנה. יש בכך קושי.יש בכך יופי.אבל למה לעבוד כ"כ קשה? כי כשאני מבטל את ההפרדה ביני לבין הסביבה, אני 'מכריח' את הסביבה לעצב אותי , וכך, בכל מקום בו אמצא, אהיה חלק ממנה ולא זר לה. כך, התגובה שלי היא תגובת הסביבה. אין הפתעות, אין התלבטויות, אין טוב ורע. יש רק את מה שקורה. ישנה רוח, היא נושבת על איזה סלע כבר הרבה שנים, ואפילו נוצרה בו שקערורית בגללה.מה כבר אפשר להגיד על זה?