טיפוס צוקים, לחימה וההשפעה המיטיבה של הזמן
אסי הוכמן> ואני ישבנו השבוע בגן עדן ושוחחנו על לחימה וצוקים. אסי מדריך את קבוצת אקבן לטיפוס, גלישה וחילוץ, אז בשביל אסי זו המציאות עכשיו, בשבילי זה חלק מהילדות. הייתי מטפס עם המועדון האלפיני הישראלי כשהגיע טרי טיילור, ישר מווילס הרחוקה, והעביר קורס טיפוס סלעים. היינו ארבעה בקורס שהיה בנחל עמוד. לא היה לי הרבה כסף וחסכתי, ישנתי בחוץ בנחל עמוד כמה ימים. בסוף הייתי שמח אבל עם ריח של עשן. באוטובוס התוצאה הייתה לשבת לבד רוב הנסיעה. לוקסוס.
במפגשים של המועדון האלפיני בנחל מערות, היו במקרה הטוב כמה עשרות מטפסים. אחרי כמה שנים הייתי יכול לטפס על קירות שדורגו אז כ HVS. איך הייתה שבת כזו? מוקדם בבוקר הייתי לוקח טרמפ עם אורן, מישהו שטיפס באלפים וקצת בהימליה ושומע אותו מספר, ביובש רב, סיפורי שלג וקרח שניכנסו בחלומות שלי.
כשמגיעים לקיר, מוצאים נתיב, פורשים ציוד, מאבטחים, מטפסים, מאבטחים, מטפסים. ככה, בסוף היתה יוצאת לי איזו שעה נטו של טיפוס אבל עם הרבה ריח של זעתר. אני אוהב זעתר.
אני חושב על הזמנים ההם ומחייך, אבל כשדיברתי עם אסי גרדתי קצת את הראש, שנינו בעצם. העניין הוא כזה. היום כל ילד שמטפס על קיר טיפוס, על פלסטיק, כל ילד, מגיע לרמה הטכנית שאליה הגעתי בכמה שנים תוך מספר שבועות. ילד בקיר טיפוס מתאמן נטו ביום אחד יותר ממה שאני טיפסתי בחודש. אני חושב שהדרגה שאליה הגעתי לא קיימת עכשיו מחמת זה שהיא נמוכה.
זה לא אני. לא רק אני. הגיבורים שלי, אלו שלמדתי את המסלולים שלהם,
ריינהולד מסנר,
איבון צ׳ואינרד,
רויאל רובינס,
טום פרוסט,
ג׳ו בראון,
בונאטי, קבעו הישגים מסמרי שיער. היה להם קשה בגלל רמת הציוד והאבטחה הנמוכים ובגלל שכל דבר היה פריצת דרך. העניין הוא כזה:
סנוטפ קורנר, מסלול שהיה הישג נפלא של מטפס יחיד בדורו, ג׳ו בראון, הוא היום מסלול שעומדים בשבילו בתור השכם בבוקר יום א׳, עשרות מטפסים.
זו לא נוסטלגיה שלי לאקסקלוסיביות (טוב, אולי קצת) אלא עובדה מדהימה שעליה הסכמנו אסי ואני: הרמה עולה. הרבה יותר אנשים מטפסים, הרבה יותר אנשים מבצעים טכניקות טוב יותר. הרמה הטכנית משתפרת כל הזמן. זו תוצאה של הזמן הפנוי שיש לאדם בעולם המערבי, ושל חלוקת המידע, שני תהליכים שמשפיעים על כל סוגי הספורט ובאומנויות לחימה בפרט - תקשורת ומתודה טובות יותר.
כשעליתי על אחת הנקודות העיוורות של הנינג'יטסו והתחלתי לתרגל האבקות וקרקע היו בארץ קומץ מדריכים שידעו משהו, אולי הידען שבהם היה איתי גיל שאיתו היה לי המזל להתאמן. אני לא ידעתי כלום בקרקע והשלמתי ידע מקלסר ענק ומעט סרטי וידאו שקניתי בקלטות. אחר כך הצלחנו להביא מומחים אמיתיים מברזיל והוותיקים דאז באקבן כבר המריאו למחוזות של מומחיות טכנית גבוהה בג'יאו ג'יטסו ברזילאי. היום (11.4.2014) יש בתל אביב כשלושים קבוצות העוסקות בנושא. בקבוצה טובה יכול נער להגיע לרמה שאליה הגעתי לאחר כשלוש שנים תוך מספר חודשים.
אינטגרציה של טכניקות לחימה שפעם היתה אקסקלוסיבית אצל אקבן ובבית מדרשו של דורון נבון, היא היום סטנדרטית ביותר ממאה וארבעים קבוצות בישראל של אומנות לחימה משולבת, מה ניקרא ממה (MMA).
הסיבות לבום הטכני הן רבות וטובות - קוד פתוח, זמן פנוי ומערכות תחרותיות המאפשרות תחקור יעילות ושיפור תהליכי. אין כאן שד, אולי ההיפך, אבל מה שזה לא יהיה כבר יצא מהבקבוק, יצא ולא יחזור. התלמידים שלי יבצעו טכנית טוב יותר ממני בגילם.
טיפוס הרים, אומנות לחימה, אתלטיקה, בכל התחומים בעצם, טכניקה שפעם הייתה נחלת יחידים היא היום נחלת רבים. רוג׳ר בניסטר רץ פחות מארבע דקות למייל, הישג שעד אז היה לא יאומן.
כבר באותה שנה כבר עשו זאת עוד כמה. היום כמעט כל אצן עילית המסיים קולג׳ בארה״ב יכול לרוץ מייל בפחות מארבע דקות.
אבל.
״אבל״ בעברית היא מילה מדהימה. היא סותרת בעדינות ובנימוס את כל מה שלפניה או אחריה. אקדים ואומר שאיני מאלה שחושבים שפעם היה יותר טוב. ההיפך, פעם היה הרבה יותר גרוע מרוב הבחינות. מבחינה מוסרית, אתית, בריאותית וכמובן מבחינת טיפוס צוקים. אז זה משהו קטן, דק, קשה להבחנה, שאבד.
אני רוצה לשרטט קו דק מסביב למשהו הזה שנקנה בזמן, ובזמן בלבד. מבין תלמידי האהובים יש לי אחד, שמתאמן עכשיו, שההישגים הטכניים שלו, גבוהים בהרבה משלי. אבל יש משהו שהוא צריך, כי המחלה שלו גורמת לו להיות קצת סתום. הוא לא באמת חולה, חו"ח, הוא פשוט צעיר, צעירות זו מחלה שהזמן מרפא לאט לאט. בזמן שחולים בצעירות חשוב שתהיה תקווה לריפוי וכמה דוגמאות לכאלו שהתרפאו. הנה, אני בשלבי ריפוי.
בלי נוסטלגיה, טרי טיילור, המורה שלי לטיפוס, ריינהולד מסנר, רויאל רובינס, דורון, כולם, כולם היו תחרותיים. תחרות מול עצמם, מול העולם, מול המוות, מול מטפסים אחרים, תחרות הייתה גם אז. ובאומנויות לחימה? אותו דבר. אני חושב שזה גם אחד המאפיינים של השנים הראשונות של אקבן.
אבל.
הזמן משאיר משקע דק, כשזה לוקח זמן זה טוב. זה נרגע קצת. והקשב הזה זו איכות חיים. נינוחות מאפשרת להרגיש קצת יותר. נינוחות כזו זה עניין של מזל, עניין של אנשים מסויימים, ובעיקר עניין של זמן.
פרקטיקה שמצליחה להתקיים לאורך זמן עוברת שינוי שעליו איני יכול להרחיב את הדיבור כי אין לי עדיין מילים בשבילו.
