מאת יובל אסיף - דוג'ו ירושלים
כל כך הרבה מילים נאמרו, נרשמו, והוקלדו על "ההבנה שבעשייה", ואכן לכאורה יש משהו מיסטי במילים סתומות שנזרקות לחלל כשממול כל כך הרבה אנשים מהנהנים בהבנה.
גם האדם הכישרוני ביותר לא יוכל להעביר באותיות את הרגשת "ההבנה שבעשייה" למישהו שלא היה שם בעצמו וחווה זאת בגופו. זה נשמע נורא גדול וחשוב מהצד אבל האמת היא שזה מאוד טבעי.
הרי בסך הכול למשפטים חסרי משמעות אנו כמעט אוטומטית נוטים לייחס משמעות נסתרת, אך האמת היא שאין כאן שום קסם – רק עבודה סיזיפית וזיעה שנכנסת לעיניים.
אני זוכר ש- "כיתאב אל אקבן" (ע"ע טיפוס על עצים להולכי רגל) יצא לחנויות. כמו נער מתלהב רצתי וקניתי אותו, סתם כך, אולי מהסיבה שכתב אותו לוחם ותיק שעליו, לפחות עד אז, רק שמעתי סיפורים, ויש בספר "תובנות, לחימה, מדבר וטיפוס".
קראתי את הספר הדקיק יחסית מהר, כדי להגיע לקטעים הטובים, אבל ככל שהתקדמתי בספר ראיתי שהם לא מגיעים. והתאכזבתי. מאוד.
סירבתי להודות בכך, אבל בעצם לא הבנתי ממנו שום דבר. כשאנשים היו מדברים עליו לידי, הייתי מהנהן בהבנה – הנהון שאומר "אתם בטח צודקים, אבל אין לי מושג על מה לעזאזל אתם מדברים."
אני זוכר כמה זה עיצבן אותי. מה זה?! זה סתם מילים יפות עטופות בכריכה רכה! ממה יש להתלהב בכלל?
אז עזבתי את הספר על הכוננית בבית, במקום בולט. שיהיה.
נגיד שהבנתי.
עבר כמה זמן והמשכתי להתאמן, התחלתי לצאת לשטח לפעמים, הייתי אוכל מכות מותיקים לעיתים קרובות, היו פעמים שגם אני הרבצתי קצת, וזהו. שעה וחצי – שעתיים והביתה.
אחרי די הרבה זמן, אני זוכר שעלעלתי בספר ומצאתי איזה קטע שעשה לי הרגשה מוזרה, כאילו הייתי שם, בסיטואציה כזו בדיוק. הרגשה כיפית כזו, כמו במשחק ההוא – עיגול מחליק לחור בצורת עיגול, ומרובע מחליק לחור בצורת מרובע. כל מילה נמצאת בדיוק במקום המתאים לה, למרות שהמשפט כולו לכאורה נראה סתום.
בהתלהבותי, הראיתי את הקטע ההוא למישהו שאני מכיר, שישתתף בהתלהבות שלי, אך משום מה הוא לא מצא מה מלהיב כל כך בקטע הזה. אז עוד לא הבנתי אותו, לא הבנתי מה לא מובן בקטע, הרי כל מילה נמצאת במקומה בדיוק.
כמו במבחן של עיוורון צבעים – הכול נמצא שם בדיוק, הקטע זה באמת, שלא כולם מסוגלים לראות את מה שנראה לנו כמובן מאליו.
בספר, יש קטע שמדבר בדיוק על העניין הזה, פירט – אחת הדמויות המעניינות לטעמי, ניסח זאת כך:
"באוויר המילים ריקות. יש בהן קצת מידע אבל דליל. אבל המילים המפעילות, הן רק התחלה של רעיון שיעבור לשומע..."
"...אתה רוצה להגיד משהו מסובך? תן כמה מילים מפעילות. ויש לך שביל ברור לגלות מה רוצים להגיד לך, כי הרי כבר הלכת עליו. משם באת, אתה משתמש באותן מילים. שיחה היא רק שחזור של שורת מצבים אמיתיים. המילים שעוברות בין שניים באמת לא אומרות כלום, הן רק מעוררות את חוש השחזור."
גם היום, הרבה קטעים בספר עדיין לא ממש מובנים לי, אך כל כמה זמן כשאני קורא בו שוב פעם "קופצת" לי לעיניים תובנה שאך לפני זמן לא רב כלל לא הבחנתי בה.
עד היום הספר הזה מעצבן אותי עם המילים היפות שלו.
אבל לפחות היום אני יודע שאין באמת על מה להתעצבן – הבנתי, כי אני הולך על השביל עכשיו, וסוף סוף מבין שהמחשבה היא לא בראש שלי – אני "אדם סביבתי".
צא מזה בנאדם.
וזו באמת – ההבנה שבעשייה.
