טעם של פעם

מאת אוהד סמט

ב"טיפוס על עצים להולכי רגל" כתוב משפט שאומר "עבודה קשה וגעגועים לחברה של אנשים". בגלל ששמעתי כבר כמה ותיקים משתמשים בו בשביל לתאר את מה שהם עושים עניין אותי לחשוב איך או אם בכלל זה קשור אלי. מילים זה דבר מטעה, וברור לי שאני לא יודע בדיוק מה זה אומר געגועים אבל כשאני מסתכל מהצד על אנשים, חלקם בקבוצות, אני שם לב שיש כאלה שנראה שהם ממש מתגעגעים למשהו שהם זוכרים. א. מקבוצת תל אביב, למשל, משפץ אופנוע דוקאטי ישן. ל – י. יש טלפון סלולרי שמצלצל כאילו הוא טלפון חוגה של פעם. זה סוג של נוסטלגיה, הדבר הזה שלפעמים גורם לאנשים צעירים יחסית לספר איך פעם, כשהם היו אפילו צעירים יותר, היה טוב יותר. הרבה פעמים כשאני שומע אנשים מדברים על ה"פעם" הזה נראה לי שהאהבה לפעם נותנת איזו משענת להווה של האנשים שנאחזים בה ובורחים אליה מול מציאות נוכחית די מבלבלת, משענת שהופכת משמעותית ככל שמפארים את ה"פעם". לא, לא יכול להיות שהכוונה היא לנוסטלגיה פשוטה כזו, בעיקר לא אצל מי שמתעסק הרבה בהתמודדות עם מה שעושים עכשיו ותשומת לב לזה (קשה לברוח מה"עכשיו" באמצע רנדורי). אני חושב שהכוונה היא יותר לסוג של עניין בעבר.

למה העבר מעניין?

בטח לא מעניין כי הוא היה יותר טוב, זה לא העניין. אחוזי התמותה ירדו, תוחלת החיים עלתה והיגיינה זו לא מילה גסה. גם באמנויות לחימה שיטות האימון, ההבנה הקרבית והבטיחות השתפרו ללא היכר לאורך השנים. לא, זה משהו אחר. הרבה פעמים, שמתי לב, יש חשיבות בעיני מתאמנים ותיקים להמצאות שלהם על רצף של עשייה שעירבה ומערבת אנשים לאורך זמן. ה"פעם" לא מאדיר או משנה את ה"עכשיו" - הוא רק טוען אותו במשמעות מיוחדת, מתוך האפשרות להכיר בזה שהעשייה שלך נמצאת על רצף התפתחותי שאתה לומד ממנו ואולי גם תורם לו. זה עניין שנותן ערך מוסף לפעולות ומעשים שעושה מי שמתאמן באמנויות לחימה, שבכל הקשר אחר הם דבילים לגמרי.

אומנות לחימה מסורתית היא סוג מיוחד של קשר לעבר. הקשר הזה יכול להתנהל בכמה צורות, למשל על ידי זה שאנשים מאוד רציניים במרכז ישראל של שנת 2007 מתלבשים בבגדי-בית יפנים ישנים וקדים וסופרים ביפנית. זה סוג של געגוע למשהו שאף פעם לא היה לך אבל הוא ישן, והוא נוצר והשתמר על ידי פעולות של אנשים רבים. צורה אחרת של קשר לעבר היא זו שבה אתה מתרגל בדיוק את אותן התנועות שאנשים שמתו עוד הרבה לפני שנולדת תרגלו גם כן. זה חלון מיוחד לעבר, מין ארכיאולוגיה גופנית של אנשים, שבה התנועות והסמליות שלהן מקשרות בין מי שאנחנו היום למי שאנשים אחרים היו פעם. זה גם חלון מטעה ומתעה כי קל מאוד להצמד למראה החיצוני, לאהוב את העבר ולחיות בו: קידה לתמונה של יפני זקן, שינון של ספרים ישנים, געגועים למה שכביכול היה פעם אבל הוא בעצם סיפורים בדיוניים או התרכזות מיותרת בשנה המדוייקת לפני הספירה בה הומצאה שיטה כזו או אחרת.

שאלה אחרת היא מה זה העבר הזה שאנחנו מתגעגעים אליו. אני לא יודע. אני גם לא יודע להגיד למה בדיוק עשויים להתגעגע אנשים בישראל 2007, או מה מושך את חלק מיושבי הפאבים הפופולרים ביותר בתל אביב לחוג לארכיאולוגיה של הלחימה בעירוני ה'. לעצמי יש לי, בערך, תשובה משלי.