כמה מחשבות על תשומת לב לגוף- חלק ג'

מאת מיכאל ליסק מה הקשר בין הגוף לרגשות ואווירה? אחרי שביררנו מדוע כדאי לשים לב לגוף ולהיכן, אפשר לחדד את השאלה ולבחון את הקשר שבין הגוף והרגשות שאנו חווים. על נושא הרגשות אפשר לכתוב רבות, אנו יודעים שהם איתנו תמיד, לא תמיד אפשר לשלוט בהם- או בעצם, הם די שולטים בנו. אבל איפה הם? איך במציאות הרגשות שולטים בנו? איך אנחנו יכולים להשתמש בהם? כולנו מכירים סוגים שונים של כאבים רגשיים (אובדן, התמרמרות, יאוש, חרדה וכד‘), מצבים רגשיים אלו נחווים בדרך כלל כמצב תקוע בחיים שלפעמים חולף, לעיתים הוא מופיע לסירוגין ולפעמים אינו עובר ומלווה אותנו כל הזמן. מה זאת אומרת תקוע? איפה? אם נחליף את המילה ”מצב“ במילה ”תנועה“ נוכל להבין שהרגשות האלו הם מעין תנועה תקועה בגוף, תנועה שהתחילה בצורה חזקה כתוצאה מחוויה בעלת משמעות רגשית עבורנו. עוצמת התנועה (החוויה הרגשית) הפחידה אותנו והיא נתקעה בגוף כמו גל שקפא במהלך תנועתו - הוא לא במצב הראשוני (כלומר, קרה משהו שאי-אפשר להתעלם ממנו) והוא לא מיצה את עצמו (אין השלמה של תהליך עיכול החוויה). התנועה/הרגש/הגל מוחזקים ותקועים ונדרשת מידה רבה של אנרגיה לצורך זה. עם הזמן, הגוף מתעייף מהחזקת ה“גל“ עד שהוא נחלש ומופיע סימפטום פיזי. למשל, חוויה רגשית או טראומה כמו השפלה, עלבון וכד', גורמת לנו לפחד- פחד משתק, לא פחד שמניע. כדי להתמודד עם הפחד האדם מסגל לעצמו הרגלים ותגובות רבות על-מנת שלא להרגיש עד הסוף ולחוות את החוויה הרגשית. אין השלמה עם הטראומה ואין עזיבה שלה. החוויה תקועה בבטן כי הדבר שהכי מפחיד זה לתת לה את המקום הדרוש, הגוף מתעייף ממאמץ ההחזקה ונוצרות בעיות עיכול שונות וכאבי בטן. במקרה אחר, אדם חווה זעם שלא מקבל מקום מפני שישנו חשש מתוצאות הביטוי שלו. האדם יסגל לעצמו חבילה שלמה של הרגלים המאפשרים לו שלא לבטא את הזעם העצום שחווה, וכך הזעם נאגר בסרעפת או בבטן, הנשימה מסגלת את עצמה לתנועה הקפואה וכך הכתפיים והצוואר הופכים לנוקשים ונוצרים התנאים למיגרנה. מה עושים עם התנועות/רגשות התקועות והקפואות? מחפשים אותן בגוף. הגוף יכול להוות כלי עבודה פשוט בהתמודדות עם פינות בחיינו שכלפיהן פיתחנו שרשרת שלמה של אמונות והצדקות המגבילות את התנהלות חיינו. לא תמיד התנועה/חוויה בגוף קפואה לגמרי, לפעמים משהו זז אם נושמים אליו, לפעמים המקום כואב או לא נוח- לשם אנחנו מסיטים את תשומת הלב. אחרי ששמנו לב, יש שתי אפשרויות: ללכת עם או ללכת נגד. כאמור, התנועה תקועה, נושמים, שמים לב למקום, אפשר לחוש איך צפה ומתבהרת אווירה, כלומר, התחושה הפיזית מקבלת תבלין: משהו כעוס, עצוב או אולי עם התרגשות? ואז אפשר לשחק, לחקור ולבדוק. אם רוצים ללכת עם התנועה התקועה אז מגזימים ומקצינים אותה, נותנים לה את כל המקום שהפחד מהשלמתה לא נתן. למשל, אם אדם רציני שם לב לתחושת התרגשות אז נושמים מהר וקצר ונותנים להתרגשות מקום שעד כה היא לא קיבלה, נותנים לה לצאת משליטה, מפשירים את הקיפאון מבלי לדעת לאן זה הולך. התנועה שנתקעה תשלים את מהלכה והחוויה הרגשית תגיע למיצוי. אפשר גם ללכת נגד, לתקוע עוד יותר את התנועה הקפואה. למשל, שמים לב לאווירת הזעם המוטמעת בתנועה התקועה (למשל בסרעפת), סוגרים עליה עוד יותר לא נותנים לה את המקום שהיא מבקשת למצוא בגוף. מכווצים את הסרעפת כך ש"הקפיץ" התקוע באמצע שמבקש להיפתח נסגר עוד יותר, לא נותנים לו להיפתח עד שאי-אפשר יותר ואז עוזבים ונותנים לגוף לעשות מה שהוא רוצה, נותנים לתנועה הקפואה להמשיך בדרכה, הפחד שעד עכשיו סגר על הזעם מתמוסס מסביב לתנועה הקפואה, זורם והופך מאנרגיה משתקת לאנרגיה מניעה. התנועה שהייתה תקועה בגוף משתחררת כמו קפיץ שנדחס ומשתחררת בעוצמה, אין לדעת לאן הקפיץ ינתר ובאיזה אופן, אולי הזעם יהפוך לבכי. כשעוזבים, הגוף יכול לעבור גבולות של עצמו: נחוש זרימה, רעד, בכי, פיהוקים, הזעה וכד‘. בעקבות הגוף, הדרך פתוחה גם עבורנו: לעבור גבולות של עצמנו. התהליכים הרגשיים-גופניים המוזכרים כאן מובנים לאחר תהליך של למידה דרך הגוף. תהליך הכולל בין-השאר חידוד תשומת הלב לגוף ולימוד של איכויות גופניות יסודיות כמו: שקט, כיווץ, התנגדות, עזיבה ועוד.

המחשבות המובאות כאן הם תוצר של הבנות מעבודה עם אנשים דרך הגוף על-פי שיטת גרינברג ובהשראת הספר: "פחד, כאב וחברים אחרים" מאת אבי גרינברג