להיות שם (המתימטיקה של העשייה)

מאת אוהד סמט

פאול ארדש היה מתמטיקאי הונגרי מוכשר, שבגיל 21 קיבל דוקטורט במתמטיקה, ושמונה שנים אחרי שהתקבל לאוניברסיטה התחיל לנדוד בעולם. מה זאת אומרת לנדוד? מספרים שאחרי שארדש היה מוצא בעיה שעניינה אותו (בדר"כ בעיות פשוטות עם פתרון מסובך במיוחד), הוא היה קובע לעבוד עליה עם מתמטיקאי אחר, נוסע לבית שלו, משתכן אצלו על הספה ולא עוזב עד שהיו פותרים את הבעיה ביחד. בדרך הזו הוא פרסם 458 מאמרים עם שותפים, זה מספר עצום. המסירות והתשוקה שלו למתמטיקה הפכו אותו למין נקודה כזו שמרכזת אליה פעילות של אנשים חכמים בתחום שהוא הכי אהב. העשייה הזו היתה כל כך משמעותית, עד שכל מי שהיה אי פעם קשור אליו בקשרי עבודה ישירים או עקיפים קיבל מספר שתיאר את הקרבה שלו לארדש – מי שעבד איתו ממש היה "מספר ארדש" 1, ומי שעבד עם מספרי 1 שלו קיבל "מספר ארדש" 2 וכן הלאה.

ארדש היה איש אחד שהיתה לו תאווה כזו גדולה לתחום מסויים, עד שכל החיים שלו הוקדשו לחיפוש אחרי הבנות חדשות. הוא עצמו היה מספר ארדש 0, פשוט אפס.

אני בעצם לא מתמטיקאי הונגרי, תודה לאל, ואין לי שום רצון לגור על הספה של אף אחד. מה שיש לי זה מין רעיון כזה, שאומר - "אחרי שמתאמנים הרבה שנים מבינים משהו שאפשר להבין אותו רק מלעשות משהו גופני במשך הרבה שנים עם אנשים שעושים את זה כמוך". לא רעיון מורכב במיוחד – הוא נוגע לאנשים כמונו, כנראה אנשים שלא חיים בשביל להתאמן (כמו, נגיד, פנטזיות על נזירים סינים) אלא חיים וגם מתאמנים הרבה מאוד זמן, ועושים את זה באופן פעיל, ובאים כל שבוע לאימון, כמובן, במשך שנים רבות, פשוט ככה. גם המתמטיקה שלי פשוטה - היא מרחק השנים בין עכשיו לבין אחר כך, היא המרחק בין המספר שלי עכשיו למספר 1 של הרעיון הזה. הסיפור של ארדש רלוונטי כי כמו אצלו אז גם כאן, מה שמיוחד בשאיפה להבנה הוא הקשר שלה לאנשים.

ברכיבה הזו ובמקום עצמו פגשתי אנשים מכל מיני "מספרים" - כאלה שמתאמנים מעט זמן, עוד בהתלהבות של ההתחלה, וכאלה שמתאמנים כמה שנים ועוד רואים את ההתחלה ויודעים לספר לי איך פעם הם היו ככה ולא אחרת, ואנשים שמתאמנים כבר יותר מעשור ואנשים שמתאמנים עוד מפני שנולדתי. כששמים את כולם על אותו ציר לא רואים קבוצה של אנשים שמובלים על ידי מדריך, רואים אנשים מפוזרים על שביל, כל הזמן בתנועה. בסוף כולם מגיעים לאותה הנקודה ומסתכלים קדימה ויש הרבה מרחק, ומסתכלים אחורה ויש גם כן הרבה מרחק, ולא צריך יותר מזה.

להגיע לשם זה לא פשוט, צריך ללכת ולסחוב די הרבה על הגב וגם להתאמץ בדרך, אי אפשר בלי להזיע, ואז אחרי הרבה זמן אתה מגיע למקום שיש בו הבנה, זו לא הבנה גדולה, אי אפשר לפצח איתה את האטום, זו הבנה על איך זה לחיות בצורה כזו, בתרגול ארוך של פרקטיקה גופנית שחלקה שימור של העבר וחלקה כלי לקבלה של ההווה.

בסופו של דבר זה מסתכם בעבודה קשה והרבה סבלנות, ותה חזק ומתוק מדי עם ריח של עשן, וגשם בלילה, ושוב אימונים. בסוף, אם נשארים בסביבה מספיק זמן, נראה לי שיוצא מזה משהו טוב. לא גדול ולא מסובך מדי, בטח לא מאמר בתורת המספרים. סתם הבנה ותזכורת על מה זה אומר לחיות בצורה מסויימת בחיים שלנו בזמן הזה.

ללכת את המרחק ולהפגש עם אנשים כאלה הופך אותך להיות חלק מהעשייה, זה כמו להגיד שאני מספר 1 של ההבנה הזו. זה ההבדל בין אלו שהיו "מספר ארדש 1" לבין אלו שקראו על זה בספר ואמרו "מעניין מאוד" והרגישו רצון עז להיות חלק ממאמץ כזה כמו של ארדש והעמיתים שלו אבל המשיכו לשבת על הספה שלהם בבית. ההבדל הזה קיים כי בפרקטיקה שאנחנו מתרגלים אי אפשר לעמוד מהצד, החיפוש אחרי ההבנה דורש מעורבות נפשית וגופנית, וגם בגלל שהאפשרות להיות חלק ממנו זמינה כאן ועכשיו למי שמעוניין בה.