ב-UFC האחרון (98) ליוטו מצ'ידה (Lyoto Machida) ניצח את ראשד אוונס (Rashad Evans) בקרב על תואר האליפות במשקל קל-כבד (כ-93 ק"ג), וזכה סוף סוף בתואר ובהכרה להם הוא ראוי. שניהם עלו לזירה ללא הפסדים קודמים.
מצ'ידה הוא חצי יפני חצי ברזילאי, אביו היפני הוא מורה לקראטה שוטוקאן שאימן אותו מגיל צעיר. מצ'ידה התאים את הקראטה ל-MMA וכמובן עשה את כל ההשלמות הנדרשות – יש לו חגורה שחורה ב-BJJ. בגלל הרקע שלו בקראטה, סגנון הלחימה שהוא מציג שונה מאוד ממה שאנו רגילים לראות בעולם ה – MMA.
קישור לקרב, סבלנות, זה אתר רוסי אז זה לוקח קצת זמן:
אפרט כאן מספר מאפיינים בולטים של סגנון העבודה של מצ'ידה שחלקם באו לידי ביטוי גם בקרב הזה:
1) שמירה על מרחק ושליטה בטווח - בעוד רוב הלוחמים מנסים בדרך כלל לחתור למגע כמה שיותר, בעמידה או בניסיון להוריד לקרקע, מצ'ידה שומר תמיד על מרחק מהיריב כשהוא מחוץ לטווח. באמצעות טאי סבאקי מדויק ומהיר הוא שולט לגמרי במרחק מהיריב. הוא בוחר מתי לצמצם טווח למגע ומתי להישאר בחוץ.
2) תזמון כניסה - מאחר והוא שולט בטווח הוא יכול לבחור מתי לתקוף. מצ'ידה תוקף כמעט תמיד ברגע שהיריב תוקף או נע קדימה, או מיד לאחר מכן. הרבה פעמים הוא הופך טאי סבאקי לאחור או לצד לתנועה מהירה קדימה. יש לו מהירות תגובה מדהימה והוא מנצל אותה גם לשמירת הטווח וגם לכניסה בתזמון הזה.
3) החלפת צדדים - לוחמים רבים ממעטים להחליף צדדים (ימין קדימה או שמאל קדימה), מצ'ידה מרבה להחליף צדדים במהלך הקרב מה שמאפשר לו לנוע בחופשיות ולתקוף בצורות מגוונות, ומקשה על היריב לצפות את תנועותיו.
4) לא מסתבך - בעמידה, אם הוא נכנס לטווח קרוב ויש החלפת מהלומות שלא מתפתחת כמו שהוא רוצה הוא מייד יוצא החוצה, מתרחק ומחזיר לעצמו את השליטה בטווח. בקרקע, גם אחרי טייק דאון שהוא יזם וגם אם הוא למעלה, אם הוא רואה שאין לו שליטה מלאה והיריב מתחיל להכניס אותו לגארד, לרוב הוא מייד יעמד ויתרחק ולא ייכנס לגארד של היריב ויסתבך על הקרקע בנסיונות לגראונד אנד פאונד כמו שעושים רבים אחרים.
5) עמידה (kamae) – עמידה יחסית רחבה שמאפשרת לו להיות סגור מאוד למול היריב. הוא מפנה רק את הצד אל היריב ולא את החזית כמו שמקובל בעמידת מתאגרף רגילה.
כל המאפיינים האלה, בנוסף כמובן לתכונות הפיזיות המיוחדות של מהירות ובעיקר מהירות תגובה גבוהות מאוד, גורמים לו להיות לוחם ייחודי ושונה וגם מוצלח מאוד.
הלוחמים מולו לא יודעים איך לאכול אותו, הם לא מצליחים לתקוף וליצור מגע, הוא מתעתע בהם והם נהיים מתוסכלים יותר ויותר, מה שגורם להם לעשות טעויות. אפשר לראות זאת בקרב מול אוונס, נראה כאילו יש פער עצום ברמות ביניהם.
סטטיסטית הוא הלוחם שקיבל הכי פחות מכות בתולדות ה-UFC, מצליח להגן מול הכי הרבה טייק דאונים, הוא לא הפסיד אפילו סיבוב אחד, וניצח בכל הקרבות שלו.
בגלל הסגנון הזה בחלק גדול מקרבות העבר שלו הוא ניצח בהכרעת שופטים, מה שהביא לכך שעד לא מזמן הקהל האמריקאי הבור והאינפנטילי (אם למישהו יש בעיה עם הקביעות האלה שיבוא לקרבות ביום ראשון וינסה להסביר את עצמו.. אני מחכה) לא אהד את מצ'ידה בטענה שהוא משעמם ופחדן. לכן גם לא קיבל הרבה זמן הזדמנות לקרב על התואר. לאחר שאת שני הקרבות האחרונים ניצח בנוקאאוטים מרשימים ולקח את התואר, הוא זוכה להכרה והערכה.
אני חושב שזה נחמד מאוד לראות סגנון כל כך שונה מהמשולש הידוע מואי טאי/אגרוף – האבקות – BJJ שנחשב כצורה הנכונה היחידה להתאמן ל-MMA. התחום הזה ממשיך להתקדם ולהתפתח בקצב מסחרר כל הזמן, ועכשיו לכיוון חדש ומרענן ביותר. אני חושב שלנו ב אקבן מסיבות מובנות, רבות קל יותר להעריך את הסגנון הזה. אני מקווה שנראה עוד לוחמים שוברי מוסכמות ומעניינים במסורת המפוארת של Sakuraba.
