קזואו אונו – מאסטר יפני של החושך המוחלט, מת

מאסטר הריקוד היפני אונו נפטר לפני שבועיים, בראשון ביוני 2010, הוא היה בן 103. שנתיים שהה קזואו אונו בשבי בגינאה החדשה. אונו, קצין יפני, לחם במלחמת העולם השנייה במשך מספר שנים. כשחזר מהשבי יצר אונו משהו חדש. צורת תנועה חדשה שלה קרא ידידו "אנקוקו בוטו הא", ריקוד החושך המוחלט.

חברתי, תמר חכמי, הייתה תלמידתו של אונו סנסאיי במשך שנים ודרכה התחלתי לראות את החומרים והעבודה של ריקוד הבוטו. אני זוכר הופעה של אנסמבל ריקוד המושפע מבוטו, "סנקאי ג'וקו". בהופעה זו ישבתי בשורות הראשונות. הסנסאיי של סנקאי ג'וקו, אושיו אמגטסו, סיים את ההופעה. למרות שזו הייתה צורה נוחה יותר לעיכול מבוטו עדיין הרשים אותי הדיוק המוזר של הרקדנים – ראיתי בו אלפי שעות עבודה, ואז ראיתי קסם. הקהל קם על רגליו ומחא כפיים דקות ארוכות, הסנסאיי התקרב לקדמת הבמה, ראיתי שהוא מתרגש, אבל עדיין לא היה שום סימן חיצוני. לאט הוא הרים את ידו הימנית לכיוון הלב, אולי כעשרה סנטימטר למעלה, וכיווץ את האצבעות בתנועה שאנו בנינג'יטסו מכירים בשם גושין צקי. בלי שום אזהרה פרצו לי דמעות. מהמבוכה, איני בוכה בדרך כלל, הסתכלתי הצידה, כמעט כל מי שעמד בשורות הקדמיות בכה.

הסנסאי של סנקאי ג'וקו השתמש בטריק של אונו – לפתוח חלון למשהו אחר.

אני יכול לכתוב על בוטו ועל קזואו אונו הרבה יותר אבל מרגיש שבאתר כמו שלנו, אתר של לוחמים, אני צריך להסביר, זה נראה מוזר: ריקוד יפני באתר של אומנות לחימה.

אז אכתוב את הדבר החשוב ביותר בקשר לאונו, אבל לפני זה אקדים דבר נוסף. תלמיד שלמד אצלי פעם העיר על המורה של המורה שלי, הוא אמר עליו: "מה זה השטויות האלו? התלמידים כל הזמן מוותרים לו ונופלים סתם". התלמיד הזה לא ראה לעומק. אני מסתכל על הצומי סנסאיי ורואה משהו אחר, אני רואה חופש ופרקטיס, אני רואה את השחרור מפחד שפרקטיס של עשרות שנים מקנה.

הצומי סנסאי ואונו סנסאי יש להם דו, יש להם פרקטיס. זה מה שהתלמיד לשעבר לא הבין בכלל: כמעט ואין זה משנה מה עושה מאסטר כל עוד זה עם קשב מתאים. חברתי תמר, שהייתה אוצ'י דשי בדוג'ו של אונו, סיפרה לי שהוא שם לפעמים מוזיקה של חוליו איגליסאס ואז היה מתחיל לזוז. זה היה האימון באותו זמן. חוליו איגליסאס, כל יום כמה שעות, כל יום.

כשקזואו אונו (Kazuo Ohno) איבד בשנותיו האחרונות את היכולת ללכת הוא רקד בוטו עם ידיו בכיסא הגלגלים ואחר כך עם עיניו. לפני הסוף הוא רקד בוטו עם הנשימה בלבד. כשמאסטר כזה מראה את הפרקטיס שלו כל מי שעושה זן של לוחמים כמונו צריך לראות ולהבין.

עכשיו הוא מת ואני אזכור אותו.