אנו מתכבדים בזאת לחנוך מדור חדש בבלוג: 'שיטות לחימה יפניות עתיקות תמוהות', או ברצינות: " קוריו". והפעם - יקומרוג'יגן ריו (薬丸自顕流 Yakumaru jigen Ryu).
זוהי שיטה שמקורה באי הדרומי קיושו, באזור שנקרא בעבר סאטסומה (Satsuma), שלו חשיבות היסטורית רבה בתהליכים שהובילו ליפן המודרנית. (ישנן טענות שחלק מהמנהיגים הידועים של הרסטוראציה של מייג'י התאמנו בשיטה זו).
כמו שיטות לחימה יפניות רבות אחרות, המקור וההיסטוריה של השיטה עמוסים בפרטים, שמות ומקומות, התפלגויות והתאחדויות שהם לא ממש מעניינים ולרוב, רובם גם לא קשורים למציאות, אז נחסוך את זה לעצמנו. באופן כללי ניתן לומר שהשיטה עברה כמה גלגולים ועברה מדור לדור במספר משפחות בהאן של סאטסומה במהלך השלוש מאות, ארבע מאות שנים האחרונות.
במבט ראשון נראה כאילו מדובר בחבורת הזויים צווחנים בעלי אובססיה להכאת ענפים. אבל במבט שני, מעמיק, מפוקח וללא דעות קדומות זה נראה בדיוק כמו במבט ראשון.
בכל זאת נעשה מאמץ להבין את ההיגיון מאחורי מה שאנחנו רואים ודרך זה אולי גם להבין קצת יותר על המסורת של העברת ידע לחימה בשיטות מסורתיות יפניות:
כלי הנשק ביקומרוג'יגן ריו הוא הנודאצ'י (nodachi, 野太刀) שהיא חרב ארוכה יותר מהקטאנה ולרוב ישרה. זוהי חרב של שדה קרב, לא של חיי יומיום, וחגרו אותה כאשר הלהב כלפי מטה.
ננסה לנתח את שלשת התרגילים המופיעים כאן:
חיתוך מול ענפים באומנות לחימה של סמוראים
סרטון ראשון (続け打ち tsuzukeuchi משהו כמו הכאה מתמשכת) - בשיטה זו שואפים לפתח יכולת חיתוך והריגה של אויב במכה אחת, ולכן התרגול המוזר של הכאה חוזרת ונשנית על צרור הענפים. האידאל הוא להכות כך כל בוקר 3000 פעם וכל ערב 8000 פעמים, בכדי לפתח מכה מכה. יש כאן גם אלמנט ברור של סגפנות – על ידי חזרה מרובה מאוד על פעולה פיזית קשה ומונוטונית לא רק הגוף אלא גם הרוח אמורה להתחשל ולקבל סגולות מיוחדות.
שליפה של חרב סמוראים ארוכה
סרטון שני (抜き nuki שליפה) - זה לא רק נראה מוזר יש לזה סיבה – בגלל שהחרב ארוכה וישרה, הגוף חייב לנטות הרבה קדימה ורגל שמאל חייבת ללכת הרבה לאחור כדי לאפשר שליפה חלקה, במיוחד כשלוקחים בחשבון את קומתם הנמוכה של היפנים לפני 300 שנה. בגלל שהלהב מופנה למטה בנדן, התנועה מלמטה כלפי מעלה מוציאה את הלהב כלפי מעלה ומדמה חיתוך או בלימה וחיתוך. הראש יורד ונקבר בין הכתפיים כהגנה מחיתוך של היריב. זה הרבה פחות מלוטש ואסתטי משליפות קטנה, אבל זה כנראה הכרחי עם חרב של מעל מטר.
מקל ארוך
סרטון שלישי (長棒 nagabo מקל ארוך) - כאן מתרגלים מול מקל ארוך המדמה או מקל ארוך או נשק ארוך עם להב - נגינאטה, יארי וכו'. התרגול כולל שליפה שהיא גם בלימה, והסתערות קדימה על היריב. המשמעות דיי ברורה, התחרעות על יריב עם נשק ארוך.
ישנו תרגול נוסף שנקרא 打廻り) uchimawari להכות מסביב) – בתרגיל זה תקועים באדמה בתפזורת מספר עמודי עץ, המתרגל רץ ביניהם, מכה בהם ומפיל אותם מסביבו. בסוף הוא פוגש אדם המחזיק מקל ארוך המדמה נשק ארוך (נגינאטה, נגמאקי, יארי) וצריך להכות ולהדוף אותו. זוהי אחת הדוגמאות היחידות בשיטות החרב היפניות של תרגול עבודה מול יריבים רבים. מה שמחזיר אותנו למהות של השיטה – לחימה בשדה קרב.
בנוגע לקיאיי
המוזר – אין לי מה לומר חוץ אולי מהמחשבה שזה מה שיוצא מהפה של מי שצריך לרוץ עם חרב שלופה לתוך יער של להבים וחרבות אויב.
לסיכום – השיטה הזו נראית למעשה כאוסף של תרגילים בסיסיים שנועדו להכשיר חיילים לשדה קרב, ולא לדו קרב עם טכניקות מתקדמות כמו ברוב השיטות האחרות. התרגילים נראים כחלק ממכלול שלם של תכנית אימונים של חייל פשוט לשדה הקרב. אם מסתכלים עליה מנקודת המבט הזו התרגילים מובנים ונראים הגיוניים. הם נועדו לפתח יכולת חיתוך חזקה ומהירה, גם תוך כדי ריצה. התרגול החוזר שלהם נועד לפתח רוח לחימה, ואגרסיביות, כמו שהיינו קוראים לזה היום.
מה שמעניין היא העובדה שאוסף של תרגילים כאלה הפך ביפן לשיטה מסורתית שעוברת מדור לדור תקופה ארוכה (ישנם סרטים מלפני מלחמת העולם השנייה בהם מתרגלים בדיור אותם תרגילים).
זה עלול להראות חסר טעם כשמספר תרגילים גסים, ללא ההקשר בו נוצרו, הופכים לשיטה שלמה, הנשארת כמו שהיא ללא שינויים. אבל ביפן זה חלק מהעניין, ניתן לראות בשיטות מסורתיות רבות שמירה קפדנית של טקסים ותרגילים גם לאחר שאיבדו את ההקשר המקורי שלהם. בחלק גדול מהשיטות, וגם כאן, שימור המסורת והפיכת התרגול למהות עצמה הם העקרונות המובילים. לתרגול גופני חוזר ונשנה יש גם משמעויות רוחניות רבות. הטכניקות מתורגלות בעיקר כדו (do 道) ולא כג'וטסו (jutsu 術). אפשר לבקר את המסורת הזו ולומר שאלה שיטות "מתות", אבל בזכות המסורת היפנית הזו השתמרו אלפי טכניקות בנות מאות שנים, הגיעו לימינו ואנחנו יכולים ללמוד מהן.
