שני אימונים חשובים

אני זוכר אימון 24 על הר איתן, הייתה סופת ברקים כל הלילה שהאירה את השמיים ממערב, מעל מישור החוף. השילוב של הזיעה, החול והקנבס של בגד האימון הוריד לי את העור כמו נייר שיוף. בלילה אחר, בשנות השמונים, רצנו בירידה בגשם, מכיוון הר הרצל אל יער ירושלים ואחר כך עלינו בחזרה כשאני סופר אלף קאטות. אני זוכר גם את מבנה הונבו דוג׳ו הישן, ברחוב מכבי בתל אביב, עוד לפני התחממות כדור הארץ היה כל כך חם שפעם מדדנו שם 46 מעלות ומאה אחוז לחות. המזרון הירוק היה חלק מזיעה.

עברו הרבה שנים. אני נזכר באימונים האלו בעיקר עם מי שהיה שם. עם אחרים אני לא נכנס לפרטים. יש סיכוי שמי שלא היה שם יתן לי מבט מהיר, כזה שבו מסתכלים על מגזימן.

מה אפשר ללמוד מהאימונים האלו, מההתכנסויות, מהמרתונים עם תיקי הגב? אפשר ללמוד קשיחות ואני מעריך את זה מפני שבשביל אקבן קשיחות זה ערך. אבל אחרי עשרות שנים של הוראה אני חושב שדבר נוסף שלמדתי זה שאם יש מזל לא חייבים שכל.

מקצוען לא יכול לבנות את המקצועיות שלו על מזל. בטח טוב שיש מזל וגם מספיק עוצמה כדי לבצע אימון שחורג מהגבולות של מה שאנו חושבים על עצמנו, ככה מגיעים למקומות רחוקים.

אני מתכוון לשיגרה, לא לאימון של פעם בתקופה. אם שיגרת האימונים היא שיגרה של יציאה מהגבולות מקבלים בראש מאוד חזק, חוטפים חזק. צוות לוחם שמתכונן על הקצה, ומנסה להיות תמיד מוכן גופנית על הקשקש, מסתכן לאורך זמן באיבוד מוכנות טוטאלי בגלל פציעות - צריך איזון. מקצוען אינו יכול להרשות לעצמו להיות אידיוט, אומר שוב, מקצוען לא יכול לבנות את המקצועיות שלו על מזל ובוודאי שלא על אשליה של חוסן ניצחי. הוא חייב לבנות את היכולות שלו באופן שיאפשר אימונים כל החיים. קודם סרגל מאמצים ואחר כך רגישות.

כוח רצון מלוטש זה מכשול אדיר שמסוגל דווקא אחרי שכובשים אותו להפיל מתאמנים מגובה רב, במיוחד גיבורים חזקים כאלה. בזמן שמתאמן רוכש בעמל רב כוח רצון, אחרי שהוא מפתח את מה שאני קורא לו ״בעל הבית״, יש סכנה שהמתאמן יתחיל להתייחס אל הגוף שלו כמו דיקטטור ולא כמו שליט נאור. אם זה קורה, כוח הרצון הופך לכלי נשק המופנה לא נגד אויבים, אלא נגד הגוף עצמו. אימונים כאלה הם עינויים, אבל בהסכמה, התעללות שבאה להוכיח משהו למתאמן. סבל וולנטרי שחוזר על עצמו יכול להיות הפרעה להתפתחות רוחנית, צריך לשים לזה גבול.

להיות פאקיר זו דרך, ואני לא מזלזל בה. בעזרת התכחשות וכאב מנצל החניך את החוליה החלשה של הטיפוס האנושי שלו, את הגוף, ובונה ככה סוג של בעל בית. אבל איזה מבנה אפשר לבנות על כאב והתכחשות? אולי בסוף זה יוצא טוב לחלק מהחניכים במסלול הזה. אני לא יודע. אני לא שם.

לכמה טיפוסים, כמוני למשל, טוב ללכת בדרך הזו לזמן מוגבל בלבד ולא יותר. מה שאימונים קיצוניים עלולים לחולל זה לא משל בשבילי, אלו נתונים יבשים. אימנתי אלפי תלמידים. מי שהולך בדרך הזו הרבה זמן מסיים עם נכות. יש סיכוי שהנכות הזו לא תהיה רק גופנית.

אני רוצה לתת שתי דוגמאות לא מחמיאות של אימונים, אבל שתי דוגמאות לשליטה.

לפני כשנתיים בהונבו דוג׳ו, מיד עם התחלת האימון, שברתי את היד. הרגשתי שהיא נשברה. כאב לי וברגע הראשון חשבתי שאני הולך להתעלף. אז עשיתי B5 של ויסות רגשי, הלכתי הצידה להסתכל ולנסות להזיז וראיתי שאולי היד מתנפחת קצת, אבל אני יכול לעשות תרגילים אחרים. ליתר ביטחון אמרתי לשמוליק שישים עלי עין כי שברתי את היד ואם אני מתעלף וכולי, שידע מה קורה איתי. העברתי את האימון בלי להגיד כלום לאף אחד ונסעתי לאיכילוב לחכות בתור. כמו שחשבתי, שבר. גיבסו לי אותו וחזרתי הבייתה לאכול פסטה.

אחרי שבועיים, בלי צילום ביקורת, ניסרתי בעצמי את הגבס כי הוא הפריע לי בסטים של המתח בבוקר. כמו שקונפוציוס היה בטח אומר: עיקש קצת מתחרז עם טיפש. מאז כל שינוי מזג אויר מזכיר לי את החרוז הזה ואת השבר. אז זה אימון שנשאר ממנו סיפור של כוח רצון, סיפור של חוסר מקצועיות ומזל. שילמתי מחיר, אבל לא גבוה בסטנדרטים שלי.

מהאימון השני לא יצא סיפור ליד המדורה, מהאימון השני יצא אימון חוזר למחרת, היום אני מבין שאימון חוזר עדיף על סיפור חוזר.

לפני יומיים נכנסתי למים לאימון היומי, אחרי שתי בריכות התחילה לכאוב לי הכתף, אז שיניתי קצת סגנון, שחיתי אחת גב, הורדתי כפות, לא עזר, כאבה לי הכתף. יצאתי אחרי פחות מרבע שעה. הפסקתי למרות שיש לי מספיק כוח רצון להרוס לעצמי לגמרי את הכתף באימון אחד. הפסקתי כדי להתאמן למחרת, ובדיוק, למחרת שחיתי לאט וטוב, אז זה אימון שאני גאה בו לא פחות מאימון ״24״.