תחזית מזג האוויר של חושם

מאת יוסי שריף

היה איזה סופי נקשבנדי אחד שרשם על הקיר במסגד: "הפינה של החכם דביל". מתלמידיו, הוא ביקש, להתבונן על הנכנסים והתגובות שלהם, בזמן שהם שמים לב לכתובת.
"אדם שיעבור ויגיב לכתובת בצורה מסוימת, בשל ללימודים. אדם שיגיב בצורה אחרת, לא יהיה מסוגל ללמוד יותר מפרק זמן קצר" כך אמר החכם הזה לכמה מתלמידיו, וביקש מהם לשים לב לעניין. אומרים שאחר כך, למרות שמעולם לא שאל בעניין הזה, התברר שהתחזית שלו הייתה מדויקת.

לי אין כוחות חיזוי, אין לי תובנות כאלו, אבל הייתי רוצה שיהיו לי. נינג'יטסו היא אומנות לחימה ללא קיצורי דרך, התמדה לאורך שנים היא הדרך היחידה ללמוד את החומר העצום ולתרגל אותו. לכן, המאמץ שמדריך משקיע בתלמיד, הוא גדול. העבודה בשיטה שלנו, היא לא רק התנסות מכאנית של הגוף משולבת בפיזיולוגיה של מאמץ. יש פנים רבות לעיסוק שלנו. לימוד אומנות לחימה אינו חד מימדי, יש התנסויות רבות אחרות המקיפות את העיסוק באומנות לחימה. בקיצור, עבודה רבה הנמדדת על פי הצורך של המתאמן, הניסיון של המדריך והכוחות של שניהם. אם הייתי יכול לחזות, הייתי חוסך במאמץ.

בדרך של סיזיפוס, נתקלים בכאלו שמפסיקים. כשתלמיד וותיק מפסיק להתאמן, אני עדיין חווה, את מה שניתן לתאר כהרגשת ה"אוּפס", אותה הרגשה שיש לכל אחד, שמגלה שהעותק היחיד במינו של עבודת הדוקטורט שכתב במשך שבע שנים ויותר, נמחק מהמחשב. לא רק שנמחק, אין לו גיבוי.

היה מועיל לחזות מראש מי הוא בעל "יכולת" ומי לא, במי כדאי להשקיע ואת מי עדיף לדחות על הסף.
לילה אחד, לפני שנים, סיימה ארוחה גדולה ובשרית אצל גילי'ס בירושלים את הניסיונות שלי לחזות מי "יכול" ומי לא. התנדבתי לחזות שגיא רנן (שמאז רק הגביר את תכיפות אימוניו) יפסיק להתאמן ואפילו התערבתי עם ליאור על ארוחה. אם הזיכרון שלי לא נפגע מהמכות בראש, גם גדי, מיכאל ויואב תפסו טרמפ על ההתערבות. היה באמת נחמד, למרות שהקבב לא היה משהו.
אז זה לא עבד.

מה שעבד כבר לפני אותה ארוחה ועובד עד עכשיו זה מנגנון אחר לגמרי: סינון.
מנגנוני סינון כאלו מפוזרים כמו מוקשים, גם במקומות שנראים תמימים לגמרי. אני רוצה להדגיש שאלו מנגנונים של סינון ולא של בדיקה. יש אנשים ללא "יכולת" לנין ג'יטסו שיכולים בתחומים רבים אחרים. אני רציתי להישאר עם בעלי "יכולת" לאימון של שנים באומנויות לחימה.

יש כמה מסננים שכולם מכירים, החימום למשל, אדם המחפש נוחיות ובוחל בעבודה לא יחזיק מעמד אפילו כמה שבועות. מסננת נוספת היא הדרישה הבלתי פוסקת להתחשבות בעמית האימונים (מה שנקרא "רגישות" בקוד האתי), אדם שלא מסוגל להתגבר בשיעור על אגוצנטריות יפתח תסכולים חזקים שיערערו את ההחלטיות והרצון שלו.
קיים מכשול נוסף שמקשה על התלמיד, העניין קשור בזה, שאני אדם והתלמיד אדם, ובינינו מתעוררות לעיתים בעיות שקשורות בזה שאני גם מורה. יש כאן מערכת יחסים שבה אני, אדם צעיר יחסית, מלמד מבוגרים וחכמים ממני, או לחילופין, מלמד צעירים רבים שבשבילם אני נתפס הרבה יותר ממה שאני באמת.
צרה.

צרה כל כך גדולה מפני שחלק מאלה שמסוגלים "ויכולים" להתאמן שנים רבות, מועדים על האבן הזו אחרי שנים רבות. כמו שדן פעם אמר:

"אם מסתכלים על אנשים שהולכים בערוץ, הרבה פעמים, אחד יחליק על אבן ואחריו, יעשו את אותה החלקה, על אותו צד של האבן, עוד הרבה אנשים".

אני לא יודע מהי בדיוק האבן שמכשילה וותיקים אחרי שנים, אבל אני יודע היכן נמצאת אבן גדולה ומוקדמת יותר: ביחסי מורה - תלמיד מתחיל. זו תדמית דמיונית שמלביש התלמיד המתחיל על המורה. באומנויות לחימה, אפשר להיתקל באבן זו כל הזמן, לפעמים לובש המורה ברצון את התדמית הדמיונית ומשתף פעולה עם מלכודת הדבש הזו שמסתיימת בתוצאות חמורות למורה ולתלמיד גם יחד. המורה שתמיד חייב להיות כל יכול, שבילה חמישים שנה במנזר שאולין, שהיה אלוף הארץ ואירופה בנונצ'אקו ומואי טאי, שיש לו דרגת דאן 11 והוא ראש השיטה בסקטור הזה של שביל החלב, אין גבול לשטות הזו. אם התלמיד הצעיר מאמין לה ניחא, אבל אם המורה אחרי שנים של בדיה, מאמין לסיפור גם כן אזי אין ספק שיש כאן לא אבן נגף, אלא מצוק בלתי עביר לשניהם. הדרך לסנן החוצה את אותם כלים ריקים שרוצים להתאמן רק אצל בודהידהרמה או גרייסי בכבודם ובעצמם היא פשוטה, צריך פשוט לומר את האמת הפרטית והלא נעימה: אני עושה גרפסים לפעמים, הטכניקה שלי אינה מושלמת, אני המורה ולמרות זה אני מפסיד בקרבות רבים, אני לפעמים עצוב, לפעמים יותר מידי שמח, לפעמים מחפש עצה טובה.
עוד בן אדם.

למרות שאני לא נקשבנדי או מוולויי, זו נראית לי עכשיו כותרת טובה, מעל הלוקר שלי בדוג'ו שיום אחד יקום יהיה כתוב : "כאן יושב המורה מר דביל - סנסאיי חושם". אני לא יכול לחזות לפי התגובה אם יש למסתכל "יכולת", אבל נראה לי שאני מעדיף ללמד רק כאלו שיכולים לחיות עם האמת הזו: בני אדם הם כל כך הרבה יותר מכותרות ותארים.