תעתועי העולם המערבי, או, למה אני מתאמן ?

מאת ליאור כץ
מדי פעם, עולה השאלה, למה אני מתאמן ?
חברים, עוברי אורח, אשתי ואני שואלים את זה מדי פעם.
כאשר התחלתי להתאמן בגיל 14 בערך, התשובה שלי הייתה, " כי אני רוצה להישאר החילוני האחרון בירושלים." זה היה אחרי שקראתי את "פונדקו של ירמיהו" הייתי מלא זעם ורציתי להיות חזק כדי שאוכל להלחם. אכן, עד מהרה, נעשיתי חזק (והבנתי שזה לא מה שישנה, אבל זה סיפור אחר).
אחרי שהבנתי שנעשיתי חזק, (זה לקח מספר שנים) הבנתי שאני מתאמן, כי זה מספק אצלי צורך בסיסי מאוד, אפשר להגיד אפילו פרימיטיבי. הצורך הפרימיטיבי הזה הוא להשתמש בגוף ללחימה, לשחק, ולהזיע.
ההגדרה שלי את עצמי כגבר (שלא לומר גבר גבר), כוללת בתוכה את היכולת הגופנית שלי ואת הנכונות שלי להשתמש בכוח שלי על מנת להגן ולהתקיף בעת הצורך.

האימונים מספקים לי את ההרגשה ההולמת להגדרה הזו. זה דורש תחזוק מתמיד. אני מודע לכך שזו הרגשה פרימיטיבית ואני תמיד יכול להיות מוכרע ע"י כדור שנורה ע"י כל אחד, אבל זה לא משנה. הכוח, יכולת השליטה על הגוף שלי ובמידת הצורך (התיאורטי) על אחרים, מספקת לי את מה שצריך כדי שארגיש טוב ושלם (לפחות בעניין הזה).
אם חופרים טוב, לכל הרצונות והתחושות שלנו יש בסיס פרימיטיבי כזה. (לפעמים אפילו לא צריך לחפור הרבה). יש ענף שלם בפסיכולוגיה (שנוי מאוד במחלוקת), שנקרא "הגישה האבולוציונית" שמעניין להכיר לפחות בהקשר הזה. מעבר למחלוקת, רוב ענפי הפסיכולוגיה מסכימים : אנו מונעים על ידי הדחפים והיצרים הקדמוניים ביותר שלנו בצורה חזקה יותר ממה שרובנו מודים.
אחרי אימון אני מרגיש אריה. זו הרגשה טובה. זו סיבה מצוינת להתאמן.