למה לא מדברים בהתחלה על מהירות
יש גישה שמבליטה הישגים עוד לפני שקנית הרגלים של אימון. כשאתה רץ מתחיל אתה לא צריך להתייחס לאיזה מרחק רצת ובאיזו מהירות - אתה צריך למדוד בעיקר עצימות וזמן כולל של ריצה. תכנון של אימון הריצה מסביב למרחק ולמהירות מסיט את המיקוד שלנו מכושר מעולה והופך למיקוד ספורטיבי תחרותי. אם ההישג הופך לעיקר מיטשטשות הרגישויות הטבעיות של הגוף וכתוצאה עולה הסכנה לנזק אורטופדי ארוך טווח. כשאתה מנסה להשוות מהירות עם חבר או טבלה מזיקה שקראת באינטרנט אתה עלול לבצע ריצה עם שרירים עייפים, שרירים שאינם עושים את העבודה המורכבת של ייצוב, עבודה סינרגטית ושיכוך זעזועים - זו הזמנה למאמץ הרסני ולא נכון.
ברור, לאחר שתגיע ליכולת טובה תוכל לרוץ לפי מרחק ומהירות ובעזרת
אימוני ריצה מהירה לשפר זמנים ומהירות. אבל אל תזניח את ההתחלה.
לכן קבע את עצימות הריצה אך ורק לפי שתי הדרכים הרשומות בתוכנית “כושר אקבן”:
מאמץ מורגש שזו הדרך שאנו מעדיפים, או מד דופק. הישגיות יכולה לשבש את הרגישות הטבעית של הגוף.
בטבלאות ריצה מתקדמות, לאחר הכנה יסודית, יש התייחסות למהירות, מרחק והישג. רק לאחר חודשים רבים של הכנה, כאשר הגוף מוכן היטב, אנו מוכנים להתמקד בהישג. רק כאשר הסיכוי לפציעה קטן. בהכנה לאולטרה מרתון או מרתון שני אנו מתייחסים למטרה הסופית – 42 או 70 קילומטר. אולם גם בטבלאות אלו איננו מסתירים – תוכנית “כושר אקבן” לא מיועדת לאצנים אולימפיים ולא מתוכננת לקצוות המאמץ. יופייה של התוכנית הוא ביכולת ארוכת השנים שהיא יוצרת ולא במאמץ קצר טווח.
להקריב הכול בשביל הישג ספורטיבי שולי מקביל לישיבה על ענף וניסור מאומץ יותר שלו. שכר ההישג צריך להישקל מול המחיר הכבד של ספורט תחרותי – נכות, פציעות ותנועה מוגבלת בגיל מבוגר.
זו הסיבה שטבלאות הריצה הבסיסיות בתוכנית “כושר אקבן” מציינות זמן ריצה ולא מהירות ומרחק.
