אנציקלופדיית אומנויות לחימה > מונחים בלחימה >

זן

נכתב ע"י יוסי שריף

זן, או זן בודהיזם (Zen)(禅) הוא אסכולת חשיבה ותרגול של בודהיזם מזרם המהאיינה.

זן ביפנית הוא תרגום של צ'אן (禪) בסינית, במקור דהיאנה (ध्यान) - מדיטציה, בסנסקריט. זן מדגיש פרקטיס של מדיטציה, פעילות, אימון וריכוז כדי ליישם הלכה למעשה את המטרות הרוחניות של אסכולת המהיאנה בבודהיזם. זן נסמך על, אבל אינו מדגיש, ידע תיאורטי ופילוסופי בודהיסטי. זן-בודהיזם מדגיש תרגול מדיטציה וחוויה ישירה באמצעות עשייה מודעת בעלת קשב מתאים.

התחלת שושלת ההוראה בזן מיוחסת במיתוס לנזיר ההודי פלווה הידוע בשמו הסיני בודהידהרמה. נזיר זה הגיע לסין והחל ללמד שם אסכולה של בודהיזם הנסמכת על חוויה ישירה באמצעות תרגול קשב וקשר הוראה בין מורה תלמיד.

זן מתועד בסין כאסכולת תרגול וחשיבה נפרדת החל מהמאה ה-7 אחרי הספירה. באופן תיאורטי, חשיבת הזן יונקת ממספר אסכולות בודהיסטיות קודמות ובהן יוגקרה ומדהיימיקה. הסוטרה העיקרית עליה נסמכת הוראת הזן היא סוטרת ליטוש החוכמה, פרג'נהפרמיטה (Prajnaparamita) אבל יתכן וקיימות השפעות דאואיסטיות סיניות מחוץ לבודהיזם. זן נדד דרומה מסין לקוריאה, וויאטנם וגם מזרחה ליפן. כיום נפוץ זן במזרח הרחוק ובארצות המערב.

ההשפעה של זן על אומנויות הלחימה

זן בודהיזם השפיע על אומנויות לחימה רבות ביפן,[1] בעיקר אלו שתורגלו למטרות של לחימה והגנה עצמית. הדגש ששם זן על חוויה ישירה באמצעות תרגול ומודעות והנגישות של תרגול זן ללוחמים הפכו את תובנות הזן לציר מרכזי במספר אומנויות לחימה יפניות עתיקות. המסורת המייחסת התערבות ישירה של מייסד הזן בסין, בודיהדהרמה, בתהליך הלימוד של נזירים במנזר שאולין אינה מבוססת בעדויות היסטוריות. הקשר בין זן ולוחמים סמוראים התרחש במפגש בין מורי זן מוסמכים לתלמידים לוחמים שתרגלו באופן עצמאי והיו תחת מסלול לימודי חיצוני.[2]. הבנות של זן חילחלו למרבית אומנויות הלחימה היפניות ויש אסכולות המשתמשות בתרגול אומנויות לחימה ככלי לימודי לתרגול זן בודהיזם.

דרשת (סוטרת) הפרח

מקורות הזן מיוחסים לסוטרת (דרשת) הפרח, המקור המתועד העתיק ביותר של דרשה זו הוא מהמאה ה-14. נאמר בה שהבודהה היסטורי אסף את תלמידיו לשיחה על התובנות של החוק הבודהיסטי. כאשר התכנסו אלו יחד, הבודהה ההיסטורי שתק זמן ממושך. לאחר פרק זמן הרים הבודהה ההיסטורי פרח ותלמידיו ניסו להבין את המשמעות של פעולה זו. הפירושים שהציעו התלמידים התקבלו בשלילה מחוץ לפירוש של תלמיד בשם מהאקשייפה. מהאקשייפה הבין את תמצית הדרשה וחייך ללא אומר. הבודהה ההיסטורי אישר מיד את ההבנה של תלמידו ואמר:

ברשותי נמצאת עין הדהרמה האמיתית, הדעת המופלאה של הנירוונה, צורת האמת של חוסר הצורה ושער הדהרמה הנעלם אשר אינם נתמכים במילים ובאותיות אלא במסירה שמעבר לכתבים. את אלו אני מוסר לתלמידי מהאקשייפה.[3]

ציטוט זה מבהיר את המקום בחשיבה הבודהיסטית שקיבלה ההתנסות הישירה וההעברה האינדיבידואלית של ידע.

למרות שמקובל לחשוב על שושלת הידע של מורי זן מכל האסכולות כשושלת שנמשכת באופן רציף ממהאקשייפה, חסרה טענה כזו תעוד היסטורי.


בודהידהרמה

הנזיר הידוע גם בשמו בודהיטרה קיבל את שמו ממורו פרג'נהטרה [4]

מיתוסים מסויימים מתארים אותו כנסיך, בנו של מלך הודי. מספר מקורות מציעים פרשנות שבה בודהידהרמה לא היה קיים מעולם כדמות היסטורית ודמותו היא צרוף של אנשי מפתח היסטוריים לאורך שנים רבות. <refname="chaline">Chaline, Eric (2003). The Book of Z The Path toInner Peace. Barron's EducationalSeries, 26–27. ISBN 0764155989.</ref> המיתוס המקובל מציג את בודהידהרמה ב"שיר אודות הארה" (證道歌 Zhèngdào gē) של יונגדז'ה שואנג'ואה (665–713) (Yǒngjiā Xuánjué) [5]אצל אחד מתלמידיו העיקריים של הואיננג, המורה ה-שישי של זן בודהיזם בסין, מוצג בודהידהרמה כמספר 28 בשושלת ההוראה שמקורה בבודהה ההיסטורי, שקיאמוני, בהודו וכנציג ראשון של הבודהיזם בסין.

מהקשייפה היה הראשון, הוא הוביל את ההוראה ללא מילים
עשרים ושמונה אבות חלפו אחריו במערב;
המנורה עברה את הים והגיעה לארץ זו (סין);
בודהידהרמה הפך לאב הראשון כאן;
שושלת ההוראה שלו עברה דרך שישה אבות נוספים;
וכך התקרבו נפשות רבות להארה;<refname="suzukimanual">Suzuki, D.T. (1935). Manual of ZenBuddhism.</ref>

בודהידהרמה הגיע לסין בערך בשנת 520 לסה"נ ושהה בקנטון ולויאנג. בלויאנג, מספרת המסורת, הוא תרגל מדיטציה שקטה מול קיר במשך 9 שנים. בודהידהרמה מת בשנת 529 לסה"נ. משנתו התמקדה במסירה ישירה של התנסות ההארה אצל מורה זן מוסמך. קו הוראה זה היה תגובה לקו שבו הבודהיזם הפך לדת אמונה מיסטית שטופה באמונות טפלות. סוטרת "נהר הדם" המיוחסת לבודהידהרמה, למרות שכנראה נכתבה זמן רב לאחר מותו, מתייחסת לאספקט זה:

בודהה אינם מצילים בודהה. אם משתמשים במחשבה לחפש אחר הבודהה, הבודהה אינו נמצא. כל עוד מחפשים אחר הבודהה בחוץ לעולם לא רואים אותו כמשהו קיים בפנים. אל תשתמש בבודהה כדי לסגוד לבודהה. אל תפנה אל הבודהה בבקשה. בודהה אינם מצטטים פרשיות. בודהה אינם מקיימים מצוות. בודהה אינם מפרים מצוות. בודהה אינם שומרים, מקיימים או עוברים על שום מצווה. בודהה אינם עושים טוב או רע. כדי למצוא בודהה יש להתבונן בטבע שלך. [6]

הסטוריה קדומה

חלק גדול מההיסטוריה ההתחלתית של זן משולבת במיתולוגיה. התיעוד ההיסטורי והארכיאולוגי הנחוץ לתמונה מקיפה ומדויקת של תחילת הזן אינו בנמצא. ישנה השערה שזן הושפע לא רק ממסורת מחשבה של בודהיזם מזרם המהאיאנה אלא גם מטאואיזם.[3]<refname="maspero">Maspero, Henri (1981). Taoismand Chinese Religion. University ofMassachusetts. ISBN 0870233084.</ref>

כתבים בודהיסטים בתקופה הראשונה, תורגמו לסינית עם אוצר מונחים טאואיסטי. אולי בגלל חוסר הבנה בנוגע להבדלים בין פילוסופיה דאואיסטית ובודהיזם.[7]

בתקופת טנג, טאואיזם אימץ מאפיינים מסוימים הדומים לבודהיזם ובינהם מנזרים, צמחונות, איסור אלכוהול, דוקטורינת הריקות וכינוס הכתבים הטאואיסטיים במתכונת בודהיסטית. באותו זמן זן בודהיזם גדל והפך לאסכולת הבודהיזם הגדולה ביותר בסין. ההתחלה של זן מיוחסת באופן מסורתי לבודהידהרמה שכנראה פעל באמצע המאה החמישית לספירה. [8]

בודהידהרמה היה ידוע בסין בתור האמצעי האחד לשיפור עצמי.[9] האמצעי האחד (אקהאיאנה, Ekayāna) ידוע גם בתור האמצעי המושלם או האמצעי של הבודהה ונלמד באמצעות דרשת (סוטרת) לנקווסטרה שלימד בודהידהרמה. הכינוי "האמצעי האחד" - (One Vehicle) - לא הפך למקובל בשימוש והתוכן של דברי בודהידהרמה קיבל את השם צ'אן בגלל ההתמקדות בלימוד מדיטציה, בסינית צ'אן הוא שיבוש של המילה דהיאנה בסנסקריט. לפני מותו מינה בודהידהרמה את תלמידו הואיקה (Huike) כפטריארך הסיני הראשון והשני אחריו בשושלת ההוראה הכללית. בודהידהרמה מסר להואיקו, על פי המיתוס, שלושה חפצים סמליים: גלימה, קערה ועותק של סוטרת לנקווטרה. בחלוף השנים עברה שושלת ההוראה לסנגקן (Sengcan), הפטריארך השלישי, דאו שין (Dao Xin), הפטריארך הרביעי בשושלת הכללית והונגרן (Hongren), הפטריארך החמישי. הפטריארך השישי, הואיננג (Huineng), (638–713) היה דמות מרכזית וחשובה בהיסטוריה של הזן, וכל בתי הספר הקיימים היום מציינים אותו כדמות מרכזית בשושלת ההוראה שלהם. מעבר הירושה לא היה פשוט, הואיננג ברח לדרום ממקדש ננהואה לאחר בחירתו כממשיך על ידי הונגרן, הפטריארך החמישי. תלמידיו האחרים של הונגרן קינאו בו על בחירתו ואיימו על חייו. מאוחר יותר, באמצע המאה השמינית, נזירים שטענו לשייכות להואיננג וקראו לעצמם "בית הספר הדרומי" פיתחו יריבות עם יורש אחר של הונגרן, שנשיו(Shenxiu). בנקודה זו החל המהלך ההיסטורי של זן להיות מתועד על ידיד מקורות שונים ואמינים יותר. מלבד הוויכוחים על חוקיות ותקפות שושלות ההוראה קיימים הבדלי דוקטורינה: בית הספר הדרומי קשור עם התפיסה שהארה היא מיידית, בשעה שבית הספר הצפוני קשור עם הדוקטורינה הגורסת שהארה היא הדרגתית. בית הספר הדרומי הפך לדומיננטי יותר בשעה שהתומכים של בית הספר הצפוני התמעטו. חוקרים בני ימינו העלו שאלות נוקבות באשר לתוכן לא רק של הוויכוח אלא גם ההיסטוריה של שושלת ההוראה, בעיקר מפני שהמתעדים שלה היו נזירים של בית הספר הדרומי. אותם חוקרים, בעיקר סינים, מציעים תפקיד גדול יותר של טאואיזם סיני ותפקיד קטן לדוקטורינה הודית בתהליך היצירה של זן או צ'אן בסין.[10] ששת הפטריארכים של צ'אן (זן) בסין:

  1. בודהידהרמה(Bodhidharma) (達摩) 440-528 לסה"נ
  2. הואיקה (慧可) (Huike) 487-593 לסה"נ
  3. סנגקן (Sengcan) (僧燦) 606 - ? לסה"נ
  4. דאוקסין (Daoxin) (道信) 580-651 לסה"נ
  5. הונגרן (Hongren) (弘忍) 601-674 לסה"נ
  6. הואיננג (Huineng) (慧能) 638-713 לסה"נ

חמשת בתי הספר לזן

הזן, שהתפתח בסין בזמן שושלת טאנג מחולק באורח היסטורי לחמישה "בתים" של זן, או חמישה בתי ספר. תהליך הבידול של בתי הספר התרחש במשך תקופה ארוכה וחלקו קרה בדיעבד, עת נבדקו מקומות לימוד ותרגול והדוקטורינות שלהם. חמשת בתי הספר לזן הם: <refname="cleary">Cleary, Thomas (2005). Classics of Buddhism and ZVolume One. Boston, MA: Shambhalapublications. ISBN 1570628319.</ref>

  1. גויאנג (Guiyang), ביפנית איגיו (Igyo). בית הספר נקרא על שם המורה גוישאן לינגיואו (ביפנית איסן ריי וינגסן הואיג'י, ביפנית קיוזן אג'קו.
  2. לינג'י, יפנית רינזאי (RinzaiGigen) . נקרא על שם לינזי ישואן, ביפנית רינזאי ג'יגן (Rinzai).
  3. קאודונג (Caodong) ביפנית סוטו (Soto), על שם דונגשן ליאנג'ייה (Dongshan Liangjie), יפנית טוזאן ריוקאי (Tozan Ryokai) וקאושן בנג'י (Caoshan Benji), יפנית סוזן הונג'קו (Sozan Honjaku)
  4. יונמן (Yunmen), יפנית אונמון (Unmon) מייסד יונמן ווניאן (Yunmen Wenyan), יפנית אונמון בונאן (Unmon Bun’en).
  5. פיאן (Fayan), יפנית הוגן (Hogen). מייסד פיאן ווניי (Fayan Wenyi), יפנית הוגן מונקי (Hogen Mon’eki).

רוב אסכולות הזן בודהיזם באסיה ובמערב נובעות ומושפעות מאחד מחמשת בתי הזן העתיקים.

הוראת זן ואימון בזן

בסיס

זן גורס, כמו בתי ספר אחרים של מהיאנה בודהיזם, שלכל הברואים בעלי הרגשה יש טבע של בודהה, ואספקט אוניברסלי של חוכמה (פראנה או פראג'נה בסנסקריט). הדגש בבתי ספר אלו הוא על המצב המהותי של החשיבה ועל גילויו מחדש. על ידי תרגול מדיטציה וקשב באופן מתמיד ויומי אמור המתרגל להמצא בקשב שבו טבע הבודהה שלו בא לידי ביטוי והפרעות לקשב זה מצטמצמות. בחלק מאסכולות הזן הדגש על לימודים של טקסטים מרכזיים כמו בשאר האסכולות הבודהיסטיות, עובר לדגש רב יותר של דו-שיח בין מורה לתלמיד ולתרגול קשב. במערב נפוץ הדימוי של זן כמתנגד לחקירה פילוסופית וללימוד טקסטים אלא שדימוי זה אינו מבוסס. זן בודהיזם נשען על מספר סוטרות מרכזיות המיוחסות לגאוטמה בודהה ובמסגרת התרגול נקראות סוטרות אלו פעמים רבות. החשיבות של תרגול המדיטציה והקשב בזן בודהיזם היא יחסית ואינה מבטלת את המצע הרעיוני והתיאורטי שעליו נשענות קהילות זן מסורתיות. תרגול הקשב והפנייתו אל האדם המתרגל נקראים "הפניית המבט פנימה" או "מבט פנימה" ונסמכים על מספר סוטרות מרכזיות של מהיאנה בודהיזם כגון סוטרת לנקווטרה (Lankavatara). מאחר ומיוחסת לגואטמה בודהה ההתמקדות במדיטציה במיוחד בסוטרת לנקווטרה, הקישור בין זן המתמקד בתרגול מדיטציה וסוטרה זו הוא מסורתי. יחד עם סוטרה זו מלוות את תרגול הזן בכל אחד מבתי הספר המרכזיים הסוטרות הבאות: סוטרת היהלום(Vajracchedikā-prajñāpāramitā-sūtra או ביפנית kongou kyou), סוטרת הלוטוס (Saddharma Puṇḍarīka Sūtra, ביפנית Myōhō Renge Kyō), סוטרת וימלקירטי (Vimalkirti Sutra) וסוטרת סורנגמה (Śūraṅgama Sūtra). אופי לימוד של ההתבוננות פנימה מפורט בסוטרות רבות של הקאנון הבודהיסטי, בבודהיזם של תרוודה (דרך האבות, או הינייאנה) וכמובן בסוטרות המהאיינה. הדגש האופנתי המאפיין זן כבודהיזם שאינו תלוי בכתובים אלא בתרגול בלבד הוא מודרני ואין לו בסיס בהיסטוריה ובדינמיקה של הוראת הזן בסין, יפן ובוויאטנם.

שלושת עמודי התווך של תרגול בודהיזם

בבודהיזם מהאייאנה סטנדרטי, אם ניתן להתייחס כך לגוף ידע מגוון כל כך, ישנם שלושה עמודי תווך לתרגול:

  1. משמעת ומוסריות, סילה (Śīla).
  2. אימון הקשב והמחשבה דרך מיקוד ומדיטציה, דהיאנה,צ'אן, זן (dhyāna).
  3. ידע וחוכמה (prajna).

עמודי תווך אלו מבוססים בקאנון הבודהיסטי הקדום.[11] כאשר הגיע הבודהיזם לסין הופיעו התמחויות בכל אחד משלושת עמודי התווך של התרגול ומורים מומחים לכל תחום. מורי וינאיה (Vinaya) לימדו את מכלול חוקי ההתנהגות לנזירים ונזירות, מורים לדהיאנה התמקדו בטכניקות מדיטציה ומורי דהארמה שהתמקדו בתכנים הפילוסופיים של הסוטרות, לימדו תוך כדי ניתוח ושינון של הטקסטים בסוטרות. בואו של מייסד הזן, בודהידהארמה, בסוף המאה החמישית לספה"נ הדגיש את תפקיד התרגול המדיטטיבי ואת הרקע שמספקים לתרגול זה הרגלי ההתנהגות והפילוסופיה הבודהיסטית. דגש זה על תרגול "בעקבות בודהה" מתוך רצון להתנסות בחוויה המשחררת של הבודהה ההיסטורי הבדיל את תלמידיו של בודהידהארמה ואת שושלת המורים (הפטריארכים) שבאו אחריו.

לאחר כחמישה דורות הוראה, בזמנו של דמן (Daman,Hongren) בין השנים 601-674 התקבעה אסכולת הזן כבית ספר נפרד לבודהיזם.[12] אימון הליבה של זן הוא מדיטציה בישיבה - זאזן (zazen). אימון זה משחזר גם את תנוחת המדיטציה שבה השיג הבודהה ההיסטורי את ההארה וגם את הקשב המיוחד המצטרף לישיבה זו. כל יסודות הבודהיזם ובכללם הנתיב בעל שמונת המרכיבים, הרעיון של הוות מותנית (Pratitya-samutpada), חמשת הקווים המנחים, וארבעת האמיתות הנאצלות נוכחים בזן-בודהיזם כמו גם באסכולות אחרות בנוסף לקווים משותפים אלו נבדל זן במספר רעיונות ודגשים. דמויות אמיתיות ומיתיות, בנוסף לבודהה ההיסטורי, מהוות מוקד לפניה, השראה וקשב. ההתגלמות הנשית של בודהה של הרחמים קאנון, או קוואן יין (Guānyīn), מנג'ושרי, ואמידא בודהה הם חלק מהדמויות המאכלסות את הקאנון של מהיאנה בודהיזם בכלל וזן בודהיזם בפרט. הדגש על סוטרות מסויימות הוא קו נוסף המבדיל את זן מזרמים אחרים. סוטרות אלו: סוטרת הלב (Heart Sutra), סוטרת היהלום (Diamond Sutra), סוטרת לנקווטרה (Lankavatara Sutra), וסוטרת הלוטוס מדגישות חוויה אישית הנובעת מתרגול והיווכחות עצמית.

זן, למרות הדגש שהוא נותן לתרגול וההתנגדות שלו לידע המגיע משינון בלבד, הפיק ומפיק עד היום עושר רב בכתובים. מסוטרת המדרגה של הפטריארך השישי דרך אוספים גדולים של מונדו (שיח מורה תלמיד), קואנים (שאלות זן לתלמידים) וספרים מודרניים בנושא. אחד האוספים הנרחבים ביותר, שובוגנזו(Shōbōgenzō) נכתב על ידי אבי בית הספר סוטו ביפן דוגן זנג'י (Dōgen Zenji) והוא מהווה אוסף מפורט של חוכמת חיים, פילוסופיה וחוקים למתרגלים של זן בודהיזם.

תרגול זן מדגיש אימון יומי המנוקד בתקופות אינטנסיביות עונתיות של מדיטציה והתבוננות. אימון זן משותף נחשב כמועיל ביותר. אימון משותף מקנה יחד עם התועלת של אימון רגיל, סבלאות, ענווה ויכולת נתינה.[13] מורה הזן הידוע באיזנג (Baizhang)(720–814) השאיר אימרה ידועה המדגישה את החיבור של תרגול זן לחיים מעשיים ומציאותיים ולעבודה:"יום בלי עבודה יהיה יום בלי אוכל". אספקט זה מנוגד לאידאל של מספראסכולות בודהיסטיות של הנזיר מקבץ הנדבות המקדיש את עצמו לתרגול וחיי מנדבות של אחרים. במנזרי זן רבים מתרגלים את העקרון של באיזנג ודוגן - על הנזיר לעבוד כדי להתקיים ועבודה זו היא חלק מההכשרה שלו ומחיבור הקשב וההתבוננות לחיים הרגילים. [14]

מדיטציית זן

זאזן

הזאזן, ישיבת המדיטציה, היא לב התרגול של אסכולת הזן בודהיזם. זאזן (坐禅) מתורגל בכל בתי הספר והאסכולות של זן, ביפן, סין, ויאטנם וקמבודיה ובמערב. במהלך תרגול הזאזן יושבים המתרגלים בישיבה יציבה המאפשרת עמוד שדרה ישר ונשימה חופשית לחזה, גו ובטן. במקומות רבים מקובלת ישיבת הלוטוס או חצי לוטוס כאשר אחורי האגן נתמכים ומוגבהים על גבי כרית (zafu, zabuton) קשיחה למחצה . <refname="shengyen">Sheng, Yen. Fundamentals ofMeditation.</ref>במערב, שם קשה ישיבת הלוטוס לאנשים רבים, מקובל לעשות זאזן על כיסא מתאים.בתרגול הזאזן ישנם הבדלים בין בתי הספר השונים: באסכולת רינזאי מבוצע תרגול הזאזן הקבוצתי כאשר המתרגלים פונים למרכז החדר. לעומת זאת, באסכולת סוטו מבוצע תרגול הזאזן כאשר המתרגלים פונים וישובים עם הפנים לקיר.

הבדלים נוספים ומהותיים יותר נמצאים בהתכוונות השונה של הקשב. בבתי הספר של סוטו זן אובייקט הריכוז אינו קיים לכאורה. והתרגול נקרא "רק ישיבה" או "רק לשבת" (shikantaza). למתרגללא ניתנות הנחיות ריכוז והוא צריך להיות ער לכל מה שקורה פיזית ונפשית בשעה שגופו נמצא בתנוחת הזאזן. תא��ר רב והצדקה תיאורטית למדיטציית "רק לשבת" נמצא בספר שובוגנזו (Shōbōgenzō) של אביאסכולת הסוטו זן ביפן, דוגן. <refname="zazengi">Soto Zen Text Project. Zazengitranslation. StanfordUniversity. Retrieved on 2008-03-26.</ref>המלצותלימודלזאזן.<refname="fukanzazengi">Error on call to Template:cite web: Parameters url and title must be specified.</ref> בתי הספר של רינזאי זן מדגישים ריכוז בנשימה ובשאלות זן, הקואנים (Koan).

הזמן המוקדש לתרגול זן שונה בין האסכולות. הדגש לתרגול בכל בתי הספר הוא על התמדה ועקביות. מאחר וקיימת אינרציה של התהליכים הנפשיים הרגילים הרי ששינו ייתכן רק בעקבות חזרה והתמדה. נזירים של זן מתרגלים בין ארבע לשש ישיבות תרגול מדיטציה ליום כאשר כל ישיבת תרגול נמשכת בין 30 ל40 דקות. אל תרגול המדיטציה בישיבה מצטרף תרגול קשב ודיטציה בעמידה והליכה הנקרא קינהין(Kinhin). תרגול קשב זה מכין את המתרגל לקשב נכון בכל רגע ורגע ומסייע להקלת הכאבים ברגליים הנובעים מישיבה ממושכת בתנוחת לוטוס. דוגן (Dogen) ממליץ על לפחות חמש דקות ליום אצל אדם החי חיי משפחה רגילים.

סשין

סשין (Sesshin,接心) מילולית "איסוף מחשבה"; הוא תקופה שלאימון קבוצתי אינטנסיבי בזאזן ומדיטציה. השיגרה הרגילה במנזר כוללת מספר שעות מדיטציה ביום המשולבות עם עבודה בגן, במנזר או במטבח. בזמן הסשין מקדישים עצמם הנזירים באופן כמעט אקסקלוסיבי לאימון זאזן. בתקופה זו מבצעים מדיטציה, הליכה מדיטטיבית (קינהין) או עבודות המלוות בקשב מתאים (סמו). הסשין נערך בשתיקה גמורה מלבד שיחות פומביות ופרטיות הקשורות למתודה ופילוסופיה של תרגול זן. בתרגול מודרני במערב ובמזרח מיועד הסשין גם לתלמידים מתחילים ואורכו נע בין יום אחד לשבעה ימים.

מורה הזן

מסורת הזן מדגישה קשר ישיר ואנושי בין מורה לתלמיד על פני קשר לא אישי ולימוד מכתובים. במסגרת זו, מורה הזן הוא דמות מרכזית. מורה זן הא מתרגל שעבר את הבחינות הדרושות והוסמך להדרכת סטודנטים במדיטציית זן ובעריכת טקסים. מאחר וכל בתי הספר המרכזיים לזן טוענים לשושלת הוראה הנמשכת באופן ישיר, דרך בודהידהרמה, לבודהה ההיסטורי, חשובה הסמכת מורה הזן למתרגלים רבים.

תקשורת יחידה במינה מחוץ לכתובים (教外別傳)
אינה תלויה במילים ודפים; (不立文字)
המצביעה היישר לחשיבה (直指人心)
ומדגימה את המהות האמיתית (見性成佛)[15]

חשיבות שושלת ההוראה בזן נובעת ממעמדו של זן בתוך אסכולות הבודהיזם המבוססות של מהיאנה. על ידי ציטוט וחזרה על שושלת ההוראה מדגימים בתי הספר של זן את הלגיטימיות שלהם. חזרה על שושלת ההוראה לפני דרשות יומיות וכתיבתן בסנמצו (Sanmatsu) מהווה עדות לחוזקו של המנהג. בתקופת טוקוגאווה (1603–1868) התעוררו תהיות הקשורות ללגיטימיות של שושלות הוראה ולנחיצות שלהן. מורה הזן דוקואן גנקו (Dokuan Genko (1630–1698)) ביקר באופן גלוי את הנחיצות של מסמך כתוב ממורה לתלמיד המאשר את רמת ההבנה של התלמיד, בלשונו "נייר זן". אותם מורים, החל מתקופת טוקוגאווה, שלא נצמדו לשיטת שושלת ההוראה נקראים ג'יגו גינשו (מוסמך בעצמו, jigo jisho) או מושי דוקוגו (מורה עצמאי ללא מורה, mushidokugo). מתרגלים בני זמננו ממשיכים לשאול שאלות נוקבות באשר לשיטת שושלת ההוראה, שאלות הנתמכות במחקרים היסטוריים. תארים של כבוד למורה הם, בסינית פשי (Fashi)וצ'אנשי (Chanshi); בקוריאנית סונים (Seunim) וסונסא (Seon Sa); ביפניתאושו (Oshō) ורושי(Roshi); בויאטנמית תאי (Thầy).חלק גדול מתארים אלו נמצא בשימוש כללי לגבי כמרים מוסמכים באסכולות הבודהיזם וכתות שהסתעפו מבודהיזם. המונח "זן מאסטר" נמצא בשימוש בהתייחסות למורים חשובים במיוחד, בעיקר כאלו מהתקופה הקדומה ומימי הביניים. למרות זאת לא קיים קריטריון מחייב לגבי התואר זן מאסטר ביחס למורים בני זמננו וארגוני הוראה שונים נוקטים מדיניות אינדיבידואלית ביחס לתואר זה.

אימון קואן

מתרגלים בזן בודהיזם, בעיקר בבית הספר רינזאי אבל לא רק, מתרגלים חשיבה על קואן במשך מדיטציית הישיבה שלהם, מדיטציית ההליכה ובזמן פעולות יומיות. [16] . קואן הוא סיפור או דיאלוג הקשור לרוב לבודהיזם בכלל ולזן בפרט; צורת הקואן הנפוצה היא אנקדוטה אודות מורי הזן הקדומים בסין. אנקדוטות אלו המערבות סיפורי הוראה מחייהם של המורים הקדומים הם הדגמה מעשית של החוכמה וההעברה הישירה של ידע ממורה לתלמיד. קואנים רבים הם פרדוקסים לוגיים, תעוד של שיחות חסרות תוכן רגיל או תשובות יוצאות דופן לשאלות הוראה של תלמידי זן.[17] פתרון של קואן מחייב את המתרגל להביט על השאלה שמעורר הקואן מחוץ לחשיבה רגילה ומחוץ ללוגיקה שבשימוש יומי. בעזרת כלי לימודי זה מעודד מורה הזן את התפתחות פרספקטיבה חשיבתית חדשה אצל התלמיד, פרספקטיבה שיחד עם הייצוב המדיטטיבי אמורה לקדם את התלמיד אל ההבנות של הבודהיזם. קואן מוצג לתלמיד על ידי המורה שלו בראיון אישי. קיימים ספרים המתעדים קואנים והתשובות הנכונות להם. קואנים היוו כלי חשוב גם מחוץ לקהילה במנזרים ושימשו להכשרת לוחמים בזן בודהיזם. <refname="Warrior">Leggett, Trevor Leggett (2003). Samurai Zen The WarriorKoans. Routledge. ISBN 978-0-415-28465-3.</ref>. מאחר ותהליך לימוד הקואן הוא אישי ומערב היבטים רבים של היכרות בין מורה לספרי התשובות לקואנים ערך אקדמי בלבד.

ליטורגיה ומזמורים בזן

במנזרים רבים מתנהל טקס של זימרה באופן יומי. הנזירים מדקלמים ושרים טקסטים מתוך הסוטרות החשובות, כמו סוטרת הלב או סוטרת הלוטוס. בנוסף מדקלמים הנזירים ציטטות קצרות ופסוקים הנקראות דהאראני(Dharani) או מנטרות(Mantra). זימרה ודיקלום של פסוקים וסוטרות נערכים בטקסים שאותם מנהל כומר זן מוסמך, בלוויות, טקסי זיכרון וארועים מיוחדים. מתנהל ויכוח לפחות מימי דוגן על הסיבה לליטורגיה בזן בודהיזם. בחלק מבתי הספר משמש הטקס הליטורגי כנקודת מוקד וכאמצעי ללימוד נשימה. התפילה, כאמצעי הפונה לכוחות עליונים, קיימת ברוב הטקסים אבל חשיבותה משנית לתרגול הכנה והמתמיד במדיטציה וקשב.

טכניקות נוספות

קיימות בזן טכניקות הוראה ולימוד נוספות מלבד הקואן והזאזן. טכניקות אלואינן קונבנציונליות ומטרתן לזעזע את התלמיד כדי לסייע לו להיפטר מאופני מחשבהקודמים. טכניקה ידועה יחסית היא השימוש בצעקה הנקראת קטצו(katsu). טכניקה שנזנחה כיום היא הכאת התלמיד במפתיע. בביתהספר פוק, בית ספר ששושלת ההוראה שלו נפסקה, עשו שימוש במדיטציה בעזרת חליל יפני,שקהוצ'י (shakuhachi).

References

  1. ↑ Stevens, John (2001). The Swordof No-Sword. Shambhala. ISBN 978-1570620508.
  2. ↑ Leggett, Trevor Leggett (2003). Samurai Zen The WarriorKoans. Routledge. ISBN 978-0-415-28465-3.
  3. ↑ 3.0 3.1
  4. ↑ Eitel, Ernest J.; K. Takakuwa (1904). Hand-book of ChineseBuddhism: Being a Sanskrit-Chinese Dictionary with Vocabularies of Buddhist terms, Second, Tokyo,Japan: Sanshusha, 33.
  5. ↑ ""..
  6. ↑ RedPine. streamSermon. Retrieved on 2008-03-26.
  7. ↑ Prebish, Charles (1975). Buddhism:A Modern Perspective. Penn StatePress. ISBN 0271011955.
  8. ↑ Buswell, Robert E., ed., Encyclopedia of Buddhism, vol. 1, Macmillan, pp. 57, 130, ISBN 0028657187 
  9. ↑ The Platform Sutra of the Sixth Patriarch,translated with notes by Philip B. Yampolsky, 1967, Columbia University Press, ISBN 0-231-08361-0, page 29, note87
  10. ↑ Chanwen
  11. ↑ .
  12. ↑ Suzuki, D.T. (2004). The Training of the Zen Budhist Monk. Tokyo: Cosimo,inc.. ISBN 1-5960-5041-1.
  13. ↑ entry "Baizhang Huaihai"
  14. ↑ Welter, Albert. The Disputed Place of "A Special Transmission" Outside the Scriptures in Ch'an. Retrieved on 2006-06-23.
  15. ↑ .
  16. ↑ Shimano, Eido T. (1991). Points of Departure: ZenBuddhism With a Rinzai View. Livingston Manor,NY: TheZen Studies Society Press. ISBN 0-096294601.