המטריצה הנסתרת של האימפריה המונגולית: פרוטוקול האמון של ג'ינגיס חאן
בחיפושי אחר המדע של בניית אמון, אני שב וחוזר לדוגמה מטרידה: האימפריה המונגולית. מטרידה כי בעוד שאני מכיר בסבל העצום שהיא גרמה, איני יכול להתעלם ממה שהיא מלמדת אותנו על אמון בקנה מידה גדול.
ארגונים מודרניים מתקשים לשמר אמון לאורך אזורי זמן שונים, אפילו עם כלים דיגיטליים מתקדמים. המונגולים הצליחו לעשות זאת בשטחים עצומים באמצעות פרשים. חברות מתמודדות היום עם אתגרי אימות דיגיטליים. המונגולים פתרו אתגרים דומים באמצעות אסימונים פיזיים ורשתות אנושיות. אנחנו משתמשים בפרוטוקולים מתימטיים ומתכננים מערכות מבוזרות כדי להתמודד עם אתגרי אמון, אבל ג'ינגיס חאן עשה משהו בלתי יאמן - הוא לקח שבטים שהתפרנסו ממלחמה ושכנע אותם, אולי אפשר לומר תיכנן להם מסגרת של קהילת אמון חסינה מאוד.
היסוד הפיזי
סכנה משותפת בקרב אינה רק בניית צוות - זה יותר כמו הוכחת היתכנות (proof of concept) בתכנון מערכת מבוזרת. כאשר שני יריבים פוטנציאליים חייבים לבטוח זה בזה במצב של חיים ומוות, נוצר עוגן של אמון שניתן להרחיב. אם האמון עובד במצבי חיים ומוות, הוא מחזק את הפוטנציאל לשיתוף פעולה רחב יותר. ג'ינגיס חאן בנה את תשתית האמון של האימפריה על העוגן הזה של נוכחות פיזית ופגיעות משותפת.
זה לא מקרי. ג'ינגיס חאן יצר באופן שיטתי מצבים בהם יריבים מסורתיים היו חייבים לבטוח זה בחיי זה. בשנותיי בדוג'ו, ראיתי כיצד חוויה פיזית משותפת, חוויה שמתוכננת נכון, יוצרת קשרי אמון שמילים לא יכולות ליצור. המונגולים העתיקו את העיקרון הזה לקנה מידה הגדול של בניית אימפריה.
פרוטוקול האמון
מה שנוצר היה יוצא דופן: מערכת הפעלה של שמירה על אמון ב"צמתים" רבים לאורך מרחקים עצומים. קוד היאסה המונגולי לא היה חוק מוסרי - הוא היה פרוטוקול לשיתוף פעולה אנושי מתוכנן ומתקדם מאוד. כמו מערכות מבוזרות מודרניות, הקוד היה חייב לפתור בעיות יסוד של אימות, תיקוף והסכמה.
נביט במערכת השליחים המונגולית המפורסמת. ברמה אחת, זו הייתה רק רשת שליחים מתוחכמת. אבל במבט מעמיק יותר, רואים משהו שמקביל למערכות המבוזרות המתקדמות ביותר שלנו: שיטות לאימות הודעות, זיהוי הודעות מזוייפות ושמירה על הסכמה לאורך מרחקים עצומים ללא תקשורת מיידית. כדי להמחיש זאת היסטורית, אוגדיי חאן, שר הצבא המונגולי, עצר מסע כיבוש מוצלח באירופה וחזר למונגוליה כשקיבל הודעה על מות ג'ינגיס חאן. הוא יכול היה לא לבטוח בשליח או לחילופין לבטוח בו ולנצל את הוואקום שנוצר לשאיפותיו האישיות, אבל הוא לא עשה זאת. זו לא רק התוצאה של האופי של אוגודאי חאן אלא של הפרוטוקול שג'ינגיס חאן בנה. דוגמה זו ממחישה עבורי כיצד פרוטוקול היאסה ומערכת השליחים יצרו מסגרת שבה אפילו שאיפות אישיות קיבלו מסגרת של אמון במערכת.
המטריצה הנסתרת
הגאונות האמיתית של המערכת המונגולית לא נמצאת באף רכיב בודד. היא הייתה האופן שבו הכל השתלב לבניית אמון - מטריצה נסתרת שבה אלמנטים פיזיים, כלכליים ופסיכולוגיים חיזקו זה את זה. כמו צמתים ברשת עצבית, כל אלמנט חיזק את האחרים:
- נוכחות פיזית יצרה עוגן אמון - שכבת היסוד התחושתית שבה עיבוד המידע האנושי הוא העשיר ביותר
- תלות הדדית כלכלית תמרצה שיתוף פעולה מבוסס אמון - יצירת תגמולים מוחשיים ארוכי טווח שמשמרים את רשת האמון
- מערכת השליחים סיפקה את מרכיב האמון החשוב ביותר - תקשורת אמינה לאורך מרחקים עצומים
- קוד היאסה עטף את המכלול לפרוטוקול גמיש
במטריצה זו, סכנה פיזית תיקפה אמון, הטבות כלכליות שימרו אותו, ומערכת השליחים הרחיבה אותו. כל אלמנט היה גם קלט וגם פלט במערכת מורכבת של שיתוף פעולה אנושי.
האימפריה המונגולית לא הייתה סתם לוחמנית ונצלנית. היא הסתמכה על פרוטוקול אמון שפעל בהצלחה בקנה מידה שאנחנו עדיין מתקשים להשיג כיום.
הקבלות מודרניות
כשאנחנו מתכננים מערכות מבוזרות כיום, אנחנו מתמודדים עם אתגרים דומים:
- כיצד לשמר אמון ללא סמכות מרכזית?
- כיצד לזהות ולטפל בשחקנים זדוניים?
- כיצד להבטיח תקשורת אמת ברשתות מרובות שחקנים?
הפתרונות עשויים להיראות שונים - קריפטוגרפיה במקום אסימוני שליחים, חתימות דיגיטליות במקום חותמות פיזיות - אבל הבעיות היסודיות נשארות דומות להפליא.
שאלות ששווה לשאול
בעודנו בונים את מערכות האמון המודרניות שלנו, אולי כדאי שנשאל:
תשתית האמון של האימפריה המונגולית שרדה אתגרים שהיו משתקים את רוב המערכות המודרניות. בעודנו בונים מערכות למחר, אני רוצה לזכור את הלקח העתיק של אמון בקנה מידה גדול: תקשורת, תלות הדדית, ומטרה משותפת יכולות להפוך פלגים מפוצלים לרשתות חסינות.