סוֹמְכָה: מעבר לאמון - יסודות המטריצה החברתית

כאשר אנחנו מנסים להבין את מהות האמון בעולמנו, אנו נתקלים במגבלות השפה. המילה "אמון" בעברית, כמו מקבילותיה בשפות אחרות, אינה מצליחה לתפוס את מלוא המורכבות של התופעה שהיא באה לתאר. היא חד-ממדית מדי, מתמקדת ברגש הפנימי או בהתרחשות הסובייקטיבית, ומחמיצה את המארג המורכב שמאפשר את קיומו של האמון מלכתחילה.

שורשים עתיקים, משמעויות חדשות

האטימולוגיה של המילה "אמון" מגלה לנו רבדים עמוקים יותר של משמעות מזו שקיימת היום בשפה. במקרא, השורש א.מ.נ מופיע בהקשרים של יציבות פיזית, בטחון במעשים ועוצמה. כאשר המקרא מתאר את ידיו של משה במלחמה נגד עמלק, הוא אומר: "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים... וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ." רש"י מפרש "אמונה" כאן כ"פרישת כפיים", אך רשב"ם מדייק יותר: "קיימין בחוזקן, וכן ותקעתיו יתד במקום נאמן, מקום חזק…”.

השורש א.מ.נ משמש גם לתיאור מערכות יחסים של טיפוח והכוונה: "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה" (מרדכי המגדל את אסתר), "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (דימוי למשה המנהיג את העם), או "וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת" (נעמי המטפלת בתינוק של רות). בכל אלה, האומן/אומנת הוא לא רק מי שמעניק ביטחון רגשי, אלא גם תומך פיזית, מעניק מבנה ויציבות, ומספק מערכת שלמה של הכוונה.

מהמילה לרעיון: סוֹמְכָה

את המושג "סוֹמְכָה" (על משקל תוכנה) אני מציע ככלי מושגי חדש, המסמן את המטריצה המורכבת ממנה נובע האמון. סוֹמְכָה היא האקו-סיסטם של האמון - סך כל הפעולות ההדדיות, הקשרים והאינטראקציות בכל הרמות: פסיכולוגית, סוציולוגית, פילוסופית, מטא-פיזית ואף פיזית. היא מקיפה את מערכות התמיכה והתהליכים המרכיבים את ההתרחשות האנושית מהרמה התאית ועד הרמה הפלנטרית.

הסוֹמְכָה היא למעשה ההיבט המוסדי והמערכתי שבתוכו צומח האמון כערך. אם אמון הוא אחד מסוגי הפירות שהעץ המיוחד הזה מצמיח, הסוֹמְכָה היא העץ כולו על שורשיו, ענפיו, עליו ומערכת היחסים שלו עם סביבתו. בדומה לאופן שבו שפה היא יותר מאשר סך כל המילים וחוקי הדקדוק שמרכיבים אותה - היא מערכת חיה של קשרים ותהליכים - כך גם הסוֹמְכָה היא יותר מסך כל האינטראקציות האנושיות והרגש שנוצר מהן.

סוֹמְכָה בעידן המודרני: משבר הפרשנות

הקיטוב החברתי ומשבר האמון החמור במוסדות בעולם המודרני נובעים, במובנים רבים, מאי-ההבנה של מושג הסוֹמְכָה. הטכנולוגיה המתועשת, הגלובליזציה המתפשטת, והאינדיבידואליזם המערבי בִתְּקוּ את רקמת היחסים האורגנית של תמיכה והדדיות. מה שמוצג כ"משבר אמון" הוא למעשה שבר עמוק יותר: קריסתן של המערכות המפרשות את הסוֹמְכָה – המסגרות המוסדיות, החברתיות והגופניות שיוצרות ומשמרות אמון.

הדילמה של הדור הצעיר

הנערים השוכבים בחדרם ומרגישים בודדים אמנם מנותקים מתחושת אמון, אך למעשה תלויים בסוֹמְכָה יותר מאי פעם: המבנה הפיזי של המגורים, שרשרת האספקה של המזון שהם צורכים, והטכנולוגיה המספקת להם קשרים רדודים. זוהי סוֹמְכָה חסרת עוגני אמון גופניים בין-אנושיים, סוֹמְכָה שאינה מפעילה את המנגנונים האבולוציוניים העמוקים שנוצרו במהלך מיליוני שנות הִתְאַמְּנות אנושית לקהילה.

סוֹמְכָה מסורתית: אמון כמערכת משולבת

לעומתו, אדם החי בקהילה מסורתית נהנה מסוֹמְכָה שמשלבת את כל רבדי הקיום האנושי. ברובד הבסיסי ביותר, כמו אצל להקת זאבים, יש את המרכיבים הגופניים הישירים - מגע פיזי, חום גוף משותף, ותיאום תנועה בקבוצה. אך האדם פיתח גם מערכות סמליות מתוחכמות: טקסים, שפה, ומסורות שמעבירות ידע ומשמעות מדור לדור. עוגני האמון בקהילה מסורתית פועלים בו-זמנית בכל הרמות - מהגופני הבסיסי, דרך הרגשי והחברתי, ועד לקוגניטיבי והסמלי. זוהי סוֹמְכָה שאינה מפרידה בין הרבדים השונים של החוויה האנושית, אלא מאפשרת להם לפעול כמערכת אחת אינטגרטיבית, שבה הגוף והתודעה מזינים זה את זה.

גם גן עדן לא היה גן עדן

חשוב להדגיש: העבר לא היה גן עדן של אמון. חברות מסורתיות סבלו ממלחמות, מאבקי כוח, וחשדנות בין קבוצות. האינטגרציה של רבדי הסוֹמְכָה לא מנעה קונפליקטים ומשברי אמון. למעשה, בעולמנו כיום קיימת סוֹמְכָה אנושית מורכבת ועשירה יותר מאי פעם - מרשתות סחר גלובליות ועד לשיחות עם בינה מלאכותית. זוהי הזדמנות חדשה לא רק לשחזר את האינטגרציה שאפיינה מערכות אמון מסורתיות, אלא להרחיב אותה לממדים חדשים. האתגר אינו לחזור לעבר מדומיין, אלא להבין טוב יותר את מערכות התלות ההדדית שמקיפות אותנו, ולפתח דרכים חדשות ליצירת אמון - גם עבור אלו שטרם מודעים למערכת הסוֹמְכָה העשירה שבתוכה הם חיים.

הפער בין המנוכר לאורגני

הפרדוקס של העידן המודרני הוא שהסוֹמְכָה החדשה – הטכנולוגית, הגלובלית – אמנם יוצרת רשתות מורכבות של קשרים ותלות הדדית, אך היא מפצלת בין רבדי החוויה האנושית. בעוד שהסוֹמְכָה המסורתית אפשרה אינטגרציה מוחשית בין הגופני, הרגשי והקוגניטיבי, הסוֹמְכָה המודרנית מפרידה ביניהם: הגוף נותר במרחב הפיזי, הרגש מתועל לרשתות חברתיות, והקוגניציה מתמקדת בעיבוד מידע מופשט. כתוצאה מכך, האמון הופך לתוצר של פרשנות מתמדת במקום להיות חוויה אינטגרטיבית, והופך פגיע יותר למשברים ולערעור.

לקראת סוֹמְכָה מוּדעת: מפת הדרך

הסכסוכים הפוליטיים, הקיטוב החברתי והמשבר הנפשי הגואה – כולם צומחים מאותה תחושה חסרה: היעדר אמון מורגש . האתגר שלנו אינו יכול להסתפק בסיסמאות או בתיקונים קוסמטיים, שכן רגש האמון אינו משתקם ללא פעולה מכוונת ברמת הסוֹמְכָה – המסגרת הכוללת של יחסים, טכנולוגיה ומוסדות המקיפים את האדם.

עלינו להבין: הסוֹמְכָה המודרנית – גלובלית, דיגיטלית, מנותקת מגוף – אינה תואמת את האורגניזם האנושי שתפקד במשך מיליוני שנים במרחבים אינטימיים, מוחשיים וגופניים. כדי לייצר אמון בעולם של סִימוּלָאקְרָה (דֶּמִי), נדרשת הבנה חדשה והתאמת הסוֹמְכָה (הטכנולוגית, המופשטת) למבנה הנוירולוגי, הרגשי והחברתי שלנו.

מדידה ויישום: הסוֹמְכָה בפעולה

המהפכה בבינה מלאכותית מספקת לנו מעבדה חיה לחקר הסוֹמְכָה ומדידתה. בשיחה עם מודל שפה גדול, למשל, מתקיימים כל רובדי הסוֹמְכָה: הרובד הטכני (תשתיות המחשוב), הקוגניטיבי (עיבוד השפה), החברתי (האינטראקציה האנושית-מכונה), ואפילו הגופני (הדרך שבה אנו מגיבים רגשית וגופנית לתשובות המודל). מחקר מעמיק של האינטראקציות האלה מאפשר לנו לכמת ולמדוד את רמות האמון שנוצרות, ולזהות אילו מרכיבי סוֹמְכָה תורמים להצלחת האינטראקציה ואילו פוגעים בה. למשל, גילינו שככל שהאינטגרציה בין הרבדים השונים חזקה יותר (תגובות עקביות, שפה טבעית, התאמה להקשר), כך עולה רמת האמון. זוהי דוגמה מעשית לאופן שבו ניתן למדוד ולשפר סוֹמְכָה, תוך יצירת מודלים שניתן ליישם גם בהקשרים אחרים - מתכנון ערים ועד לעיצוב מערכות חינוך.

פתרון דורש שלושה צעדים מקבילים:

1. מיפוי מערכתי של הסוֹמְכָה - בדומה למדידת מדדי אקלים או מדדים כלכליים, פיתחנו באקבן כלים למדידת רמות שונות של סוֹמְכָה: איכות הממשל האקולוגי (כיצד המערכת מנהלת את עצמה), יעילות התפעול (איך זורם המידע והמשאבים), ורמת הקהילתיות (עד כמה המערכת מאפשרת חיבורים אנושיים משמעותיים). המדידה מאפשרת לנו לזהות היכן המערכת מתפקדת ואיפה היא כושלת.
2. תכנון אינטגרטיבי - המחקר מראה שהסוֹמְכָה אינה רק סכום של מרכיביה, אלא גם תוצר של האינטראקציה ביניהם. למשל, כאשר מערכת ממשל טובה פוגשת קהילה חזקה, נוצר אפקט מכפיל על האמון. לכן, כל התערבות - מתכנון עירוני ועד פיתוח טכנולוגי - חייבת להתחשב באופן שבו היא משפיעה על כל רבדי הסוֹמְכָה ועל יחסי הגומלין ביניהם.
3. טיפוח דינמיקה חיובית - סוֹמְכָה, כמו כל מערכת חיה, מפתחת תנופה משל עצמה. מערכת שמתחילה לייצר אמון נוטה להמשיך בכך, בעוד שמערכת שמאבדת אמון נכנסת למעגל שלילי. המפתח הוא לזהות ולחזק את נקודות המינוף - אותם מקומות במערכת שבהם שינוי קטן יכול להניע שינוי גדול בכיוון הרצוי.

סוֹמְכָה כאופק מחשבתי

המילה "סוֹמְכָה" אינה רק מונח מילוני – היא מהפכה פרשנית . כמו ש"אקולוגיה" חשפה את הקשרים הסמויים בין אורגניזמים לסביבה, כך "סוֹמְכָה" חושפת את רשת התלות ההדדית בין אמון למבנים חברתיים. היא מאפשרת לנו להחליף את השאלה החלקית "איך משקמים אמון?" בשאלה המכוננת "איך בונים סוֹמְכָה מיטיבה?".

במבט קדימה: אמון אינו בינארי ואינו רגש הנוצר בריק. הוא ערך, תוצר לוואי של סוֹמְכָה פונקציונלית – מערכת יחסים בין גופים, מוסדות ופרקטיקות. כדי לרפא את השסעים של העידן שלנו, עלינו לדבר לא רק על רגש האמון, אנחנו צריכים להתחיל לדבר דרך הסוֹמְכָה.