דו קרב, מלחמה ואמון

כאשר חשיבה בינארית יוצרת החלטות גרועות

טעות קלאוזביץ

באירוע השקה של ספר, הפכה שיחה שלי עם חוקר אסטרטגי להדגמה לא מכוונת של הטיעון שלי. דיברנו על אימוני אומנויות לחימה, ואז על תורת המלחמה. ערערתי על ההשוואה שעשה קלאוזביץ בין מלחמה לדו-קרב. המלומד הסכים עם קלאוזביץ וטען שמלחמה, כמו דו-קרב, דורשת מחויבות מוחלטת ופשטות טקטית.

מהר מאוד התחלנו לדבר בקול רם, דוגמה מטופשת שלי מבצע בדיוק את השגיאה של קלאוזביץ!

האופן שבו התייחסנו לשיחה ואחד לשני הרס את האמון בינינו וסגר את האפשרות לבחון השקפה יותר מורכבת. בניסיון לטעון נגד צמצום הההחלטות במלחמה להחלטות של דו-קרב, שיתפתי פעולה בדיוק בכך - הפכתי את הדיון שלנו לדו-קרב מילולי. התגובה הרגשית שלי היא תזכורת: אני ממשיך לצמצם מערכות תלויות הדדית, מורכבות, של קונפליקטים לחשיבת דו קרב.

מעבר למנטליות הדו-קרב

ראיית קונפליקטים מורכבים כדו-קרב מקבלת דלק מהטיות קוגניטיביות מרובות. ראשית, חוסר סבלנות - הכמיהה לניצחונות מיידיים. דו-קרב מסתיים כאשר צד אחד נופל; מלחמה יכולה להמשך דורות רבים. זה לא רק חוסר סבלנות - זה כישלון בהבנה של מה שאפשרי. השכן שאיתו אני מתווכח לא "יובס". הוא יישאר השכן הזועף, לפעמים העוין, שלי.

מה שנראה כחישוב רציונלי בזמן עימות מסווה לרוב תגובות רגשיות. אני משתוקק לבהירות של הדו-קרב הספורטיבי כי זה מפשט את המורכבות. היריב שלי, שהוא כמוני, רחוק מלהיות מאסטר של חשיבה ארוכת טווח, משקף את הדחף הזה, ומחזק תחושת פשטות שלמרות ששנינו חולקים אותה, היא לא מבוססת.

מיתוס הגיבור מתחזק את השקפת העולם הזו. מג'ון וויק ועד הארי המזוהם, סיפורים נותנים לנו אשליה שניצחון הוא עניין פשוט של בן אדם יחיד שיהרוג את כל האוייבים, זה לא קורה במציאות.

אולי הכי מסוכנת היא חשיבה תוצאתית דמיונית - המנטליות של "לחסל את X ולפתור Y". הלך הרוח הזה מתעלם מהאופן שבו עימותים מתפקדים במערכות קהילה מורכבות. הסרת אלמנט אחד לעתים נדירות 'פותרת' את העניינים - היא משנה רשת של תלות הדדית, ומעוררת השלכות בלתי צפויות הרחק לעתיד (פרפרים בכל מקום).

דו-קרב נגד מלחמה: מערכות שונות

דו-קרב מתוכנן כמערכת סגורה - שני יריבים, חוקים ברורים, פתרון מיידי. מלחמה ואפילו צורות אחרות יותר של סכסוכים, מתפקדות כמערכת פתוחה של רשתות תלויות זו בזו. בעלי ברית, כלכלות, תרבויות ואפילו נורמות משותפות בין אויבים יוצרים מטריצות אמון מורכבות שקובעות את התוצאות.

שיעור פשוט מהדוג'ו

אימון באומנות לחימה מגלה מה שקשה לראות בחדרי ישיבות. כאשר מתחיל מתרגל רנדורי (קרב אימון), הוא עלול לחשוב שזה קרב. מתרגלים ותיקים יודעים שרנדורי זה משחק אמון-שיתוף פעולה - ג'אם סשן שבו האימון הבא תלוי בזהירות וביכולת טכנית.

כמו בטבע: מה שאנו מכנים "חוק הג'ונגל" הוא למעשה המעבדה של האבולוציה למטריצות אמון ותלות הדדית. כאשר רנדורי, משחק אמון, מקבל מנטליות של דו קרב, יש סכנה לפציעה. אותו עיקרון פועל בכל מערכת אקולוגית בריאה - מאמהות נמרים שמטפחות גורים ועד נשרים הדוגרים על ביצים. בלי מטריצות האמון האלו, אין קיום.

ספורט מתוכנן מראש כתחרות מבוקרת, דו-קרב בנוי על שניים שמסכימים לחוקים ולהלך המחשבה, אבל עימות אמיתי הוא לא ספורט ולעולם לא צריך לנהל אותו בצורה חקיינית. ניהול עימות דורש הבנה של מטריצות אמון מורכבות, ולא של משחק ספורט של כבוד.

ערכת הכלים של החושב למרחקים ארוכים

הימנעות ממלכודת החקיינות של הדו-קרב דורשת הרחבת מבט. באימון באומנות לחימה, בדוג'ו, הרחבת מבט היא לא מטפורה. כשיש על מזרון האימונים הרבה תלמידים בו-זמנית, חייבים מודעות סביבתית מעבר ליריב האימונים. אסטרטגיה למרחקים ארוכים דורשת את אותו הדבר - מיפוי מערכות אקולוגיות שלמות של עימותים במקום מיקוד באשליה של יריב אחד.

ארבעה אלמנטים בונים את מטריצת האמון של הסכסוך:

היכולות הן במקום הראשון - הבנת מכלול היכולות של כל הצדדים. לא משחקים טניס על חצי מגרש; יש שחקנים מולנו, ואנחנו חייבים להעריך את פעולותיהם בזמן אמת. בהמשך מגיעות הכוונות - לא רק מטרות מוצהרות, מה שאומרים, אלא דפוסי התנהגות וצורך עמוקים יותר. האם יש גם אינטרסים חופפים מתחת לקונפליקטים? זה אתגר לחשוב על זה מבלי להכנע לרגשות שלנו עצמנו בזמן עימות.

תקשורת והדדיות הן הצלע השלישית. כל צד חייב להפגין הן יכולות והן כוונות בצורה ברורה. אם אין תקשורת מכל סוג, אם אין לולאות משוב אמינות, מטריצות אמון קורסות תמיד לתוך אי הבנה.

לבסוף, צריך לחפש וליצור עוגני אמון - הסכמים קטנים, ניתנים לאימות, שמייצבים את המערכת. אלו אינם פתרונות סופיים בעימות אלא שלבים בסולם לקראת ניהול העימות כולו ואת הרגשות בתוכו.

משבר הטילים בקובה ממחיש זאת בפעולה. קנדי וחרושצ'וב בנו מטריצת אמון באמצעות חסימות ימיות (הדגמת יכולת), הודעות בערוץ דיפלומטיים (הבהרת כוונות), והסכמים סודיים לגבי טילים בטורקיה (יצירת עוגני אמון). כל אלמנט חיזק את האחרים, ואיפשר ניווט של עימות מורכב שהיה כמעט קטסטרופלי.

המעבר מחשיבת דו-קרב למודעות מטריצת אמון הוא קשה ולא אינטואיטיבי. הרגשתי את זה בעצמי כשהתווכחתי עם מומחה האסטרטגיה על קלאוזביץ. שינוי נקודות מבט, כמו לימוד נפילות ג'ודו, דורש תרגול חוזר. נפילה נכונה חייבת להפוך לטבע שני לפני שניתן לנוע בחופשיות. אותו כלל חל על חשיבה אסטרטגית - ללא תרגול מכוון, תגובות ברירת המחדל שלנו מובילות להחלטות גרועות.

ויסות רגשי פותח פתח לחשיבה טובה יותר.