חוק הג'ונגל הוא שיתוף פעולה

"זה ג'ונגל שם בחוץ" - כמה פעמים שמענו את הביטוי הזה משמש להצדקת התנהגות אכזרית? אני שומע את זה לעתים קרובות בעבודתי. המשפט הזה אמור לרמוז שהטבע אכזרי, תחרותי, חסר רחמים. שאמון הוא לתמימים.

אבל האמונה הרווחת הזו שגויה לחלוטין. הג'ונגל הוא למעשה אחת המערכות המשתפות פעולה המתוחכמות ביותר על פני כדור הארץ. רוב הטורפים לעתים רחוקות הורגים את בני מינם. להקת אריות שורדת באמצעות שיתוף פעולה, לא באמצעות מאבקים פנימיים, כל מי שמסתכל על להקת אריות זכרים בעייתיים שוכח את משפחת הלביאות והגורים. אפילו זאבים, הסמל המוכר שלנו לתחרות פראית, מקיימים קשרים חברתיים מורכבים המאפשרים את הישרדותם.

אנחנו קוראים את הטבע באופן שגוי כי אנחנו רואים מה שאנחנו רוצים לראות. נמר הצד איילה הופך להצדקה לפוליטיקה משרדית. אבל צפו באותו נמר עם גוריו - סבלנות אינסופית, הוראה זהירה, אמון מוחלט. החוק המורכב של הג'ונגל אינו עוסק בתחרות אכזרית. הוא עוסק בבניית מערכות בנות-קיימא, ולכן חכמות מבחינה אבולוציונית, של שיתוף פעולה.

זו אינה פילוסופיה של פרדס חנה. זו עובדה אבולוציונית. בני האדם לא הפכו למין השולט בכדור הארץ באמצעות כוח אישי בסגנון תוכנית הטלוויזיה ״הישרדות״. הגענו לכאן באמצעות יכולת חסרת תקדים לשתף פעולה, לבנות אמון אפילו עם זרים. אף מין אחר אינו יכול לעשות זאת בקנה המידה שלנו. אולי מרגרט מיד אמרה: "הסימן הראשון לציוויליזציה בתרבות עתיקה היה עצם ירך שנשברה ואז החלימה." אינני בטוח לגבי האמינות של הציטוט המדויק, הייתי מעדיף לומר שזה לא רק סימן לציוויליזציה אלא לאמון, אמון מלא לא רק ברמה הרגשית אלא ביכולת האמון לאורך זמן של חברי הקהילה, אפילו קהילה לא אנושית.

לחשוב שאמון הוא חולשה פירושו לפשט ולקרוא באופן שגוי תהליכים מורכבים, להיתקע בגרסת קריקטורה פשטנית של האבולוציה. אמון הוא מורכב יותר, מעניין יותר, ובסופו של דבר שימושי יותר להבנת הצלחה בכל סביבה תחרותית.

הלוחמים האפקטיביים ביותר אינם מגיעים מסביבות של תחרות מתמדת. אני אומר זאת מנקודת המבט של שנים בדוג'ו. הלוחמים הטובים ביותר מתאמנים באמון עמוק. זו לא סתם פילוסופיה מעודדת - זו מציאות מעשית. כל גור נמרים או חתול בית יכול להעיד על כך.

מה קורה בסביבת אימונים שבה אין אמון? המתאמנים לעולם לא יכולים להרחיב את יכולותיהם, קשה להגדיל את רפרטואר הטכניקות שלהם. הם חייבים תמיד לשחק על בטוח, להתאפק, תמיד לשמור על עמדה הגנתית, תמיד לחשוש מפגיעה. התוצאה? התפתחות איטית, רכישת מיומנויות מוגבלת, ובאופן אירוני, יעילות קרבית מופחתת.

הדפוס הזה חורג הרבה מעבר לדוג'ו. יחידות צבאיות עילית אינן בונות את היעילות האגדית שלהן באמצעות פחד או תוקפנות טהורה. לכידות היחידה - הגורם שמוכיח את עצמו שוב ושוב כמכריע בקרב אמיתי - תלויה באמון מוחלט בין החברים. אי אפשר לתאם טקטיקות מורכבות אם אתה כל הזמן צריך לשמור על גבך.

עולם העסקים מספר את אותו הסיפור. כשאנחנו מסתכלים על ארגונים שבאופן עקבי עולים בביצועיהם על המתחרים, אנחנו מוצאים תרבויות של אמון גבוה. המחיר של חוסר אמון הוא מס עצום. אני חושב, למשל, על מנהל שצריך לאמת כל דבר. זה לא בגלל שארגונים אלה ביטלו תחרות. להיפך, הם הבינו משהו יסודי: אמון אינו ההפך מתחרות - הוא מה שמאפשר תחרות מתוחכמת.

חשבו על כל סביבה תחרותית מורכבת. שווקים פיננסיים זקוקים למוסדות וכללים מהימנים. ספורט מקצועי דורש שופטים אמינים לכללים ומוסכמות משותפות. אפילו לוחמה, הביטוי האולטימטיבי של תחרות, תלויה באמון בתוך היחידה הלוחמת.

הג'ונגל הוא מערכת חכמה (מוכחת אבולוציונית) ומורכבת שממנה ניתן ללמוד, לא סיפור שהומצא כדי לתמוך בהטיות חשיבה. סימביוזה ותיאום ציד, מאימון לוחמים ועד בניית טוסטר, אמון אינו רק דבר נחמד שטוב שיש - או ההפך "אוי ואבוי אין אמון" - זו עובדה אבולוציונית ומיומנות שניתן לשפר.