אין הפתעות, מלחמה ומשא ומתן הם תמיד נגד שדים

בתחום המלחמה והמשא ומתן, אנו מוצאים את עצמנו לעתים קרובות נלחמים נגד מה שאנחנו רואים כמפלצות. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות שבהן היריב בקונפליקט מוצג כלא אנושי, מתואר כתת-אדם או אפילו שטני. תיאור זה מפשיט את היריב מאנושיותו, הופך אותו לקריקטורה נטולת רקע מורכב או מניעים מובנים. נרטיבים בתנ״ך מציירים אויבים מסוימים כרעים ללא תקנה, מה שמצריך את השמדתם.

דה-הומניזציה זו אינה מוגבלת לטקסטים עתיקים. באמצעות תעמולה או תהליכים פסיכולוגיים טבעיים, האויב מופשט מאנושיותו. במלחמת העולם השנייה, לדוגמה, הגרמנים כינו לא רק יהודים אלא גם חקלאים פולנים בגבולותיהם המזרחיים כ"אונטרמנשן" או תת-אדם. דה-הומניזציה זו מאפשרת ביצוע זוועות ללא הנטל המוסרי של פגיעה בבן אדם. במקום זאת, האויב "מושמד" כמו מזיקים, תוך עקיפת כל ייסורי מצפון.

עם זאת, תפיסה זו היא טעות מסוכנת. רוב האנשים במצבי קונפליקט נופלים בקלות למלכודת זו. ההכרה באנושיות של יריב, גם אם הוא פושע, היא קשה מנשוא, לעתים קרובות בלתי אפשרית. היא דורשת הבנה מורכבת שעלולה לגרום לנו להסס, מחשש שהיא עלולה להחליש את הנחישות שלנו או אפילו להאט את התגובות שלנו.

אנחנו לא צריכים להיות כועסים, מופתעים או מפוחדים אם הצד השני רואה בנו שדים או חיות. זהו מהלך טבעי של הפסיכולוגיה האנושית במלחמה. ההכרה בכך יכולה להיות הצעד הראשון בשבירת מעגל הדה-הומניזציה שמנציח מלחמות.