אמון: מעבר לאמת ושקר
לרוב, כשאנחנו מדברים על אמון, אנחנו חושבים במונחים פשוטים: האם אני יכול לסמוך על מישהו שיאמר את האמת? האם אני יכול להאמין להבטחות שלו? אבל אמון הוא הרבה יותר מזה. הוא מטריצה מורכבת של יחסים ויכולות שמגדירה איך אנחנו מתקיימים ביחד.
אנחנו מוקפים במטריצות של אמון בכל רגע, גם אם איננו מודעים לכך. כשאנחנו פותחים ברז ושותים מים, כשאנחנו נוהגים ברכב, כשאנחנו מתאמנים באמנויות לחימה - בכל אחד מהמקרים האלה אנחנו נשענים על רשת מורכבת של יחסי אמון. זה לא רק אמון באמיתות של דברים, אלא אמון ביכולות, בכוונות, ובמערכות שלמות.
בדוג'ו, המטריצה הזו של אמון הופכת מוחשית במיוחד. כשאני מלמד, אני רואה איך אמון פועל בו-זמנית בכמה רבדים: פיזי, רגשי, ומנטלי. המתאמנים חייבים לסמוך לא רק על היושרה של חבריהם לאימון, אלא גם על היכולת שלהם לשלוט בגופם, על הכוונות שלהם, ועל המסגרת שמאפשרת אינטראקציה בטוחה.
לפעמים אני שומע אנשים אומרים "זה ג'ונגל בחוץ" כדי להצדיק התנהגות תחרותית וחסרת אמון. אבל הג'ונגל האמיתי מלמד אותנו שיעור הפוך - הישרדות מבוססת על שיתוף פעולה ואמון. אריות חיים בלהקה, זאבים בלהקה, ואפילו הנמר הבודד מקיים מערכת יחסים מורכבת של אמון עם גוריו.
באקבן, אני רואה כבר כמה עשורים איך האמון הזה נבנה. זה לא קורה בבת אחת, וזה לא קורה רק דרך מילים. זה מתחיל במעשים, בגוף - באימון משותף, בלמידה איך לשלוט בכוח, איך להיות אחראי על הביטחון של האחר. המעשים, כשהם נעשים נכון, יוצרים בסיס אמון שמילים לא יכולות ליצור.
אבל יש כאן אתגר עמוק. היסטורית, קבוצות רבות בנו אמון דרך התנגדות משותפת לאויב - מה שרנה ז'יראר קורא "מנגנון השעיר לעזאזל". השאלה היא: איך אנחנו בונים אמון בלי להזדקק לאלימות הזו? איך יוצרים קהילה חזקה בלי להגדיר אותה דרך מה שהיא מתנגדת לו?
התשובה, אני מאמין, טמונה בהבנה העמוקה יותר של אמון. כשאנחנו מבינים שאמון הוא מטריצה של יכולות ויחסים, אנחנו יכולים לבנות אותו בדרכים חדשות. במקום לכפות נרטיב אחד של אמון, אנחנו יכולים ליצור מרחב שבו צורות שונות של אמון יכולות להתפתח במקביל. במקום לבנות אמון דרך התנגדות משותפת, אנחנו יכולים לבנות אותו דרך אתגרים משותפים והכרה הדדית בפגיעות שלנו.
בדוג'ו שבו שורר אמון אמיתי, כל תנועה הופכת למשהו עמוק יותר מטכניקה. כל אגרוף, כל הטלה, כל חיבוק - הם ביטויים של מערכת יחסים מורכבת שבה אנחנו סומכים לא רק על הכוונות של האחר, אלא גם על היכולות שלו, על השליטה שלו, על ההבנה שלו.
זה לא קל. אמון הוא שביר, והוא דורש תחזוקה מתמדת. אבל כשאנחנו מצליחים ליצור את המרחב הזה של אמון - בדוג'ו, בקהילה, בחברה - אנחנו יוצרים משהו שהוא הרבה יותר חזק מכל טכניקת לחימה. אנחנו יוצרים מטריצה עמידה יותר שאינה תלויה באלימות. גם מטריצה כזו אינה ניצחית, אבל היא עמידה. באקבן היא מחזיקה יותר מארבעים שנה.
קראו עוד על אמון באתר אקבן